שוב – לתחרות של royayalon
לא יכול להיות שזה נגמר עכשיו. זה לא ייתכן. זה לא קורה.
מבטי ההמום נעוץ בו. הוא עדיין באותה תנוחה, לא זז אף לא מעט. והוא נועץ בי מבט קר.
אני צונחת לאט-לאט על הקרקע הקשה, בעוד צרחה חנוקה נפלטת מפי. ידיי אוחזות באזור בו הוא פגע, והן נצבעות תוך רגעים אחדים בצבע הדם.
הסכין שוכבת על הקרקע, להבה עטוי שכבת דם שעדיין לא נקרש. הוא מתקדם צעדים מספר, מתכופף ומרים את הסכין.
"ל-למה…" אני פולטת בקול חנוק ורועד. הכאב צורב ופניי נרטבות מדמעות. הוא מביט בי באדישות בעוד אני מנסה לבלוע את הדמעות, ללא הצלחה.
"אני… הייתי מוכרח," לפתע הוא נראה מהסס מעט. ראשו השתופף מעט והוא גירד את עורפו בהיסוס. שיערו השחור הפרוע נפל קלות על עיניו הכהות.
גשם החל לטפטף, והמים הסוו את דמעותיי הרבות.
"מארק… למה?" לחשתי בקול צרוד. השתעלתי, ולמרבה אימתי דם נפלט מפי.
הוא הסתובב והלך, בעוד אני צנחתי אל תוך העלטה.
שוב.
תגובות (3)
מהמהם.
אני כבר כתבתי שלוש סיפורים ואף אחד מהם לא ראוי לעלות לתחרות.
אני פשוט משתגעת ומושכת את הזמן.
הסיפור הזה באמת טוב. אני מאמינה שתעלי:-)
ואוו, זה ממש יפה, כמו תמיד :)
יפה מאוד! נושא קצר וקולע ויש בו משהו נסתר כזה, מין דבר, כשהיא אמרה שהיא צונחת אל העלטה שוב, כאילו היא הרגישה כבר את המוות. מעניין מאוד. דרך אגב כתבת בדיוק 150 מילים. להבא פרטי גם על הנערה אם את מפרטת כבר על הגבר. בהצלחה בהמשך. אם חשבתם שזה היה משימה קשה עוד לא ראיתם את חצי הגמר…