שוב בית קפה

למה כל פעם שאני הולכת לשם אני מרגישה כאילו אני נתקעת באחד הקירות של הסימטא הצרה המובילה לבית הקפה?
שוב אני נכנסת.
שוב המלצר נעמד ליד השולחן שלי ואפילו לא טורח לשאול מה ארצה, הוא רק נותן לי קפה שחור ועוגיית חמאה בצד.
שוב אני גומרת הכל תוך שלוש דקות.
שוב המלצר בא לידי ונותן לי חשבונית.
שוב אני קמה והולכת.
שוב הוא הבריז לי.
אני שונאת אותו. אני שונאת אותו ואת כל מי שאי פעם אהב אותו. אז למה אני משיכה ללכת לבית הקפה בכל פעם שהוא מבקש? אני לא יודעת… משהו בו מסקרן אותי, אולי הדרך שבה התנגש בי, דחף את המספר שלו לידי והלך. הדרך שבה הסתכל עליי ואפילו לא אפשר לי לזהות את פניו.
אני לרגע עוצרת, תוהה, אולי הוא בכל זאת בא רק מעולם לא זהיתי אותו?
הלילה ההוא היה כל כך אפל שלא יכולתי לראות כלום.
אני מסתובבת, מסתכלת לעבר בית הקפה ורצה חזרה, אני כל כך ממהרת לחפש אותו שאני אפילו לא שמה לב למלצר שמתקדם לעברי ומתנגשת בו.
המגש שבידו נופל לרצפה, אני שמה לב שהייתה עליו כוס והיא התנפצה, אבל זאת לא הייתה סתם כוס, זאת הייתה הכוס שלי, אני מזהה את חותם השפתיים שמשאיר השפתון שלי על הכוס בכל פעם שאני שותה כאן.
אני מתכופפת ליד המלצר לעזור לו לאסוף את השברים.
אני מבחינה בשבר של תחתית הכוס שנשארה כאילו שלמה.
אני הופכת אותו בידי ושמה לב לנייר דבק ולהמוני פתקים קטנטנים, רשומות עליהם מילים.
מילים מושלמות, בדיוק מה שהייתי צריכה.
אני מסירה את נייר הבק ואוספת את הפתקים הקטנים, זורקת אותן לתיק.
עכשיו אני שמה לב שהמלצר כבר אסף את כל שאר החלקים והלך.
אני יוצא מבית הקפה בתחושת ייאוש, לא מצאתי אותו.
אבל לפחות מצאתי מילים, מאיפה הן באמת באו?
אני מעיפה מבט אחרון אל חלון הזכוכית ורואה את המלצר מגיש לנערה ליד החלון עוגת תפוזים, הוא מרים את מבטו ומבטינו נפגשים.
הוא מחייך.
אני מרגישה כל כך טיפשה, הוא תמיד היה שם, תמיד ניסה לדבר איתי, לתת לי משהו שהייתי כל כך זקוקה לו, ואני, עיוורת שכמותי, חשבתי שהוא רק מלצר פשוט.