שדים

הם בתוך הראש שלך. אתה מרגיש אותם דופקים שם, מתלהמים על דלתות הנשמה. הם זועקים לך 'תפתח! תפתח!', אבל אתה מתעלם, כאילו לא שמעת.
אתה הולך לך עם חיוך מעושה כל חייך. חיוך טיפשי והשדים בראש, רואים הכל. אתה מודע אליהם והם מודעים לכך, אך אתה מחליט להכחיש אותם ואת עצמך. מידי פעם הם מצליחים לחדור את מעטה השכחה הזה שאתה עוטה. מידי פעם…
מידי פעם הם מצליחים להפיל אותך. מצליחים להאיר את עינייך לרגע. אבל כשהיצר החזק ביותר בתוכך הוא חוסר הרצון לדעת, הם נכבשים שוב במהרה.
מה קורה כשאתה לפתע מתעורר לבד? שהסם הזה שנולדת בעודו זורם בעורקייך מחליט לצאת מהמערכת? מה קורה אז?
האם אתה חוזר לשגרה? האם אתה משתנה? האם זה בכלל דורש התייחסות?
'הכחשה,' אתה חושב. 'נלך עם זה.'
אם זה מצליח… האם זה הופך את זה לנכון? האם זה הופך את זה למוסרי? האם זה בריא לך?
שכנועים עצמיים. זה מה שעובר לך בראש. שכנועים עצמיים.
כשאתה פוגש מישהי שאתה לא יכול לשכוח ושלוקחת את ראשך והופכת אותו על כל תכולתו, אתה מתחיל לדבר. אתה מתחיל לפלוט. אתה שופך הכל ונותן לשדים הקטנים האלו, שמאז ומתמיד התדפקו על דלתותייך, לצאת. וברגע שהם בחוץ, אתה מבין.
הם לא שדים. הם לא רעים. הם לא טובים. הם לא כלום.
הם כולם אתה.
ואז אתה נופל.

אתה דופק את הראש בשולחן ואז עובר לקיר. הדבר היחידי שמונע ממך לקחת את ההלקאה העצמית לרמה הבאה, זו אותה המחשבה שהיא הייתה שם בשביל להרגיע אותם. את אותן דמויות קטנות, דמויות אתה.
אתה חושב עליה ואתה חושב שקט. אתה חושב עליה ואתה חושב רוגע.
שלווה.
היא מדברת ואתה מקשיב. היא מספרת ואתה נדהם. היא אוהבת ואתה נמס. היא… ואתה.
אתה מתחיל להרגיש נחמה. אתה מתחיל להרגיש חמימות. אתה מתחיל להרגיש ולא להלקות.
האם זו התמודדות? רגע… לא… זאת השלמה.
אתה מבין שזה לא משנה כמה תכתוב על עצמך במבט שלישי. אתה מבין שלא משנה כמה תסתיר דברים במילים יפות…
אתה נכשלת. תשלים עם זה שאתה לא עומד בסטנדרטים של עצמך. מצד שני, אם אתה מספיק טוב בשבילה, כנראה שיש עניין בסוגיה.
אתה לא יודע, אבל אתה סומך. אתה לא אתה כבר, אלא אתה הופך לאני. ואני לא מתחרט. אני מקבל. אני מוכן. אני משתנה.
אני שלה.