שדה פרחים

נפשך כשדות פרחים המשתרעים עד האופק..
שדות פרחים נרחבים, אדומים..
שדות פרחים שרופים, צרובים בכאב..
שדות פרחים אדומים, פצועים..

אפר מיתמר בשמיי נפשך..
שמי נפשך, השמיים בהם נהגת לעוף, השמיים בהם נפשך שלטה..
אינם.
הכאב לקח את הדמיון, הדם זלג לחלומך, הפחד מנטישה תפס את שעותייך מלאות הדמעות באמצע הלילה..
שדות פרחים בנפשך, פרחים שרופים.. איך תוכלי להיאהב? עינייך שואלות.
עינייך מביטות על עורך ששופך את דמו אל תוך נפשך, על הצלקות שאת מסתירה..
ומעינייך משתקפות השרפות, משתקף האפר שהצטבר, משתקפים החלקים האפורים בלבך שמתקשה לפעום..
והלב שמתאמץ להמשיך לחיות, לא להפסיק לפעום, הלב שאינו מסכים לוותר על החוט שמחזיקך בחיים, התקווה..
והתקווה ממשיכה לדעוך בעוד אנשים עוזבים, בעוד אנשים אינם שואלים מדוע אינך מדברת ומדוע תמיד את יושבת בפינה, עסוקה בחשיבה..
ואיך אנשים אינם רואים את הכאב המביט מעינייך?
איך אנשים לא רואים את נפשך המתפוררת, את לבך המשחיר..
והלילות העשויים מחושך וכאב, מאהבה לאחרים ושנאה כלפייך, מהדמעות והחיוכים העצובים, מהלב שכואב בחזך והפרחים הנשרפים.. אלו הלילות בהן הרגשת חלשה מכל, הרגשת שעולמך עומד לסיים להתפרק..
והלילה, זה הלילה שבו סיימת להתפרק לנגד עיניי, הלילה בו עזבת אותי חברתי..