שדה הגוויות החרישי

היא סוקרת לצדדיה, הייאוש והעייפות המעיקה ניכרים לעיניה ושתיקתה כהסכמה לדבר מה לא מוכר, לא נודע. היא חשה לדממת המוות המכלה באיטיות מייגעת לנבכי נשמתה הדוממת, כלא יודעת, כלא מוכרת.
היא עושה פעמיה לאורך השדה לכשעבר, בית הקברות לכדיי הווה. היא סוקרת לפני אותן מיליוני גופות הצונחות נטולות כל חיים לאדמה שלרגליה, מיליוני גופות נטולות כל פנים או קשר זח וקליל לחיים אשר ריצדו לכשעבר, לציר זמן ואורכו משמעותי ליותר.
לדממת המוות החרישית, כמיליונים הנראים זהים לכל דבר, ואף ולא אחד איננו מראה גרגר עניין למותם החרישי.
הם הינם בובות, ואף ולא יותר. היא מניחה לעיניה להרפות לסקירה המתמשכת חרש, מניחה לגבולות הדמיון הנושנות להימתח. ובדמיונה חוזה היא לאנשים, ולהם פרצופים שונים ומגוונים, ולהם זיק אושר אשר איננו כנודע להבט עינה. חוזה לחיות, חוזה לקול צורם המפלח לאותה הדממה החרישית והבלתי נסבלת, השוררת זה לזמן רב.
היא מחייכת חיוך זעיר לקלילותה ומחלה בצעדיה, עושה פעמיה אל עבר הלא נודע, מדלגת לשדה גוויות הנדמה לפנטזיה שלראשה כדבר מה חי, כדבר מה שונה ומיוחד, כשדה ולו מטעים, ולו אנשים, ולו קול.
היא מביטה לניצב כנגד עיניה, הניצב כנגדה לכדיי דמיונה החרישי, כדבר האידיוטי ביותר שיש ביכולתה היכולת לפתח, דמיון כה מנותק מהמציאות האפלולית, הלא נודעת. היא סוקרת במבטה התכול והתמים לסביבה, ולעיניה זיק חדווה ועליצות מה, כמחפשת, כשוקקת לכדיי חיים. אך הנה, שבים וחולפים כנגד עיניה התמימות נטולי הפנים, ומדי צבא לגופם, וההבעה אשר לדמיונה מזמן כבר איננה, התפוגגה כלא הייתה קודם לכן.
היא דומעת בעודה מבחינה בדממה השבה ומנפצת לאותה הפנטזיה הנושנה, אשר לא תתממש, לא עכשיו, ולא אי פעם. היא מניחה לעיניה להיעצם בשנית ושבה לדרכה, היא יודעת כי אין דבר אשר יעצור רגליה מלכת, היא יודעת כי כעת- אף על הרעד שלרגליה, היא חיה, בועטת. אכפת לה.
והנה מסכת העשן שבה ואופפת לגופה, כמערפלת חושיה בשנית. היא פוקחת עיניה בלית ברירה וחוזה לעולם המטופש לו נוצרה, עולם של מלחמות בלתי פוסקות, עולם בו לאף ולא לאחד אין ייחוד בשל עצמו, עולם בו כל איש ואיש זהים.
היא פוקחת עיניה למציאות הקופחת- למציאות בה מיליוני אנשים מתים, ואף לא לאיש אכפת. בעולם בו חיים, עולם של פנטזיה.
היא מתנתקת למאית השנייה ואף לו לרגע מהפנטזיה שלדמיונה, מבחינה לכף ברזל קלה ודקיקה המכוסה למועט לחול ועפר, הניצבת כצעד לרגליה, נטולת כל שימוש או גיוון מיוחד. היא שולחת ידה וברכות מאמצת הכף לחיקה.
היא מבחינה לבבועה שלכף, ונדהמת.
נטולת פנים, היא הינה ככולם. גם היא תמות, יחד עם המיליונים, ותצטרף לקהילת הגוויות למקום הדומם ההוא, ולמי יהיה אכפת?