שבר ענן

זה היה בעוד אחד מהימים האלה בחורף שאתה לא יכול לצאת החוצה,שהגשם לא פוסק אף לשניה אחת,שאתה יודע שאין מצב שאתה מוציא את עצמך מהמיטה,בין אם יש בית ספר או אין.
שכבתי במיטה שלי ולא הצלחתי לעצום עין,ישנתי בימים האחרונים המון והייתי עירנית במיוחד.
ניסיתי בכל כוחי לחזור לתנומה הנעימה,לבריחה מהעולם החומרי,אך ללא כל הצלחה.
לאחר נסיונות רבים לתפוס עוד תנומה קצרה,התייאשתי והלכתי אל המחשב שלי.
כרגיל,לא היה מעניין במיוחד ושקלתי ללכת לצייר,הדבר האהוב עליי מכל,אך לפתע משהו תפס את עיניי,משהו שבאותו רגע רציתי למות ממנו.
זה היה פוסט בפייסבוק, פוסט שהרג אותי מבפנים,גרם לי נפשית, להיות כסערה המשתוללת בחוץ.
עיניי עברו שוב ושוב על המילים הכואבות שכל אחת מהן הייתה כדקירת סכין.
"הלוואי וסוף סוף תמותי יקירה,
את מנדנדת לי ללא הרף ולא מרפה,
את מקשה עליי,
תמותי כבר! אורן!
את נמאסת עליי ועל כולם,
את לא קולטת את זה?
תקפצי מהחלון כבר!"
דמעות החלו לזלוג במורד פניי,ניסיתי להפסיק את השיטפון,את הצרחות שהחלו לבקוע מגרוני ואת הצחוק החנוק שהזדחל לצד הצרחות במעלה גרוני.
קלטתי שהאדם שסיפרתי לו הכל עליי,האדם היחידי שבאמת היה אכפת לו ממני,
שהיה יותר מסתם חבר,שהיה באמת החיוך שלי,
שיקר לי,
הכל היה שקר אחד גדול,
למען ניצול.
העפתי את המחשב על צידו וניפצתי את המסך עם ידיי.
הרסיסים חתכו את עורי ודם החל לצבוע את השולחן באדום.
קרבתי אל החלון,הבנתי שדבריו כנראה נכונים,פתחתי אותו לרווחה,נעמדתי על המעקה והרגשתי את עצמי מתנודדת אל מותי.
לפתע שמעתי צרחה מאחוריי הדלת,
אבל לא זכיתי לדעת מי היה האדם כי אל מותי סוף סוף צנחתי.
ושנייה לפני שגופי נחת שמעתי את הדלת חורקת.
וזהו,אז לא ראיתי או הרגשתי כלום,
הכל היה כל כך טוב.
כאן אני לא אפגע עוד.