שבר כלי

"אתה שוב מפריע."
"לא אני לא. את פשוט מנסה לתת לעצמך תירוצים מטופשים. איך את מצפה ממני להפסיק לצחוק?"
"זה נראה לך מצחיק?" לכסנתי את מבטי לעברו בכעס. "אתה לעולם לא תבין, גם אם אתה חושב שאתה מכיר אותי הכי טוב בעולם."
"את יודעת שאני באמת מכיר אותך הכי טוב, אפילו קצת יותר טוב מעצמך." הוא השתהה מעט לפני שהמשיך. "את יודעת שזו אשמתך. את לא מוכנה להשתנות."
הרמתי את ידי בביטול. "דנו בזה כבר. אין לי במה להשתנות. אני לא רוצה להשתנות. אני לא צריכה להשתנות. אנשים כמוני לא יכולים להשתנות כל כך מהר." הוא התיישב מולי על המיטה. שערו השחור והארוך החליק קדימה וכיסה את פניו. "אנשים כמוך? את מתכוונת לאנשים שרוב חייהם רק צעקו עליהם והעליבו אותם, אמרו להם כמה הם טיפשים ופשוט האשימו אותם בהכל בכל פעם שהם רצו-"
"הבנו את הנקודה, אתה אידיוט חסר רחמים, זה ידוע,"
"לא, התכוונתי להגיד לך שדווקא אנשים כמוך לא צריכים להיכנע, את צריכה לנסות כמה שיותר להילחם בזה. כמה שיותר להראות לכולם שאת יכולה יותר, שהם טועים." היו לו טיעונים משכנעים, אני לא אשקר, אך זה כבר חסר טעם. אני יותר מידי עייפה בשביל לנסות גישה אחרת.
אני יותר מידי שבורה.
"את משגעת אותי! את אפילו לא מנסה!"
הטחתי את העיפרון שהיה בידי בחוזקה בשולחן, עד שהוא נשבר לשניים.
"שלא תעז לבוא ולהגיד לי אם ניסיתי או לא! אתה אומנם חלק ממני, אך אתה חסר רגשות, אתה לא יודע מזה דמעות ושברון וכאב. אתה לא מבין כמה קשה לי בכל יום להתעלם ולהמשיך לחיות כאילו כלום, כאילו לא ספגתי את הצעקות של החיים שלי.
ואתה יודע מה הכי גרוע? שלא אכפת לה. שהיא לא מבינה כמה זה אכל אותנו ובכמה בושה זה מילא אותנו. אתה חושב שאני לא נמלאת חשש לצאת מהבית אחרי מריבה? במיוחד כזו שכולם שמעו." פניו האפירו מעט – או שאלה היו פניי? – וצנחו. הוא לא אדם רע, הוא פשוט יודע שהצד שלי צודק יותר.
"אני מצטער שצחקתי," הוא שבר לבסוף את השתיקה. "כלומר, על זה שחזרת אתמול אחרי שבכית כל הדרך. אני יודע שקשה לך ושאת חלשה. מצטער." קולו היה רך משום מה, רך יותר ממה שיכולתי אני להתכוון אליו.
"פשוט לך, אני ממילא מרגישה מוזר כשאני רבה אם עצמי, ואני לא רוצה לריב איתך." הוא השפיל את פניו והסתובב, פורש את כנפיו ויוצא החוצה מין החלון.