שברון לב…

דמעות מילאו את עיניי כשהסתכלתי עליו.
הוא רק הביט בי בלעג והפנה את מבטו ממני, הולך עם החברה החדשה שלו.
הוא בגד בי.
אני עדיין לא יכולה להאמין לזה.
לא יכולתי להתמודד עם זה יותר אז פניתי לכיוון אחר ורצתי.
רצתי לכיוון היער של העיר.
זה המקום היחיד שבו אני באמת אוכל להיות לבד. לשבת לבד על סלע ולבכות. זה המקום היחיד.
אז המשכתי לרוץ. רצתי ולא היה לי אכפת שהלב שלי פעם במהירות מטורפת.
למעשה זה הפתיע אותי שהלב שלי עדיין פעם.
כי הרגע הרגשתי אותו נשבר לאלף רסיסים קטנים.
בסוף הגוף שלי קרס אל הקרקע. אפילו לא הרגשתי את השלג הלבן שנפל על ראשי.
פתיתי שלג לבנים קטנים שמסמלים את תחילת החורף.
לא יכולתי להתמודד עם זה יותר. חיבקתי את רגליי והתחלתי לבכות. לבכות כאילו העולם כולו קרס.
העולם שלי באמת קרס עליי.
התייפחתי ללא הפסקה עד שהירח זרח במרחק ונהיה חשוך מסביב.
זה כבר לילה.
ניסיתי לקום על רגליי אבל הגוף שלי קרס אל הקרקע במהירות. יבבתי. לא בגלל הקור או בגלל שהגוף שלי כאב בצורה איומה.
בכיתי בגלל שברון הלב.
באמת אהבתי אותו. יותר מהכול. איך הוא יכל לעשות לי את זה?
אני לא יכולה יותר… אין לי טעם להמשיך.
לא בלעדיו.
הסתכלתי למרחק וראיתי את האגם. האגם הגדול והיפיפייה.
פתאום הצלחתי לעמוד על רגליי.
התקרבתי באיטיות לכיוונו.
אני באמת רוצה לעשות את זה? אני רוצה… אני לא רוצה לחיות עוד יום נוסף עם כאב הלב המייסר והמייגע הזה.
אני חייבת לעשות את זה.
הרמתי את גופי וטיפסתי לסלע הגדול שעל גדות האגם.
אין לי ברירה. אני חייבת לעשות את זה.
לעשות את זה עכשיו או לחיות לנצח עם הכאב. אני לא אוכל להתמודד עם זה….
אני יעשה את זה! אני חייבת.
לפני שחשבתי על משהו נוסף קפצתי אל מרכז האגם.
אמרו לי שזה כואב. כשאתה הולך למות.
אבל זה לא. למעשה הרגשתי הקלה. אני בהחלט מעדיפה כאב פיזי מאשר כאב נפשי.
עצמתי את עיניי ונתתי לגוף שלי לשקוע לאט ובאיטיות לתחתית האגם.