שבע עשרה

I.
הפעם הראשונה שראיתי אותו הייתה באמצע הלילה.
השעה הייתה חצות בדיוק, ובחדר היה שרוי באפלה מוחלטת. שכבתי מתחת לשמיכה, מנסה להתחמם, להתנתק מאוויר החורף המקפיא, כשפתאום ראיתי אותו.
הוא היה גבוה, כשלושה מטרים, מתכופף תחת תקרת חדרי. מגלימתו השחורה, הארוכה, העשויה בסגנון מיושן, נטפו חוטים ארוכים של חושך נוזלי. היא הייתה עשויה מריק טהור, והחביאה בתוכה אבדון גדול עוד יותר. פניו היו עשויים מחומר אטום, לבן, דמוי עצם, ששני סדקים ארוכים נחרצו בה, ממעל וממתחת לעיניים השחורות, הריקות, המתות.
פנים שבורות.
לא יכולתי לזוז. הפחד שיתק אותי. אך למרבה ההפתעה, גם הוא לא זז. כל אותו הלילה אף אחד מאיתנו לא הניע שריר עד לצאת השחר, וכשחש את קרן השמש הראשונה, נמס לנוזל שחור ונזל את מתחת למיטתי, ואני התמוטטתי, מותש לחלוטין מהלילה נטול השינה, ונרדמתי.

II.
מאז, בכל לילה הוא עומד בפינת חדרי ומביט בי. הוא נראה רק כשכל האורות בבית כבויים, אך אני מרגיש בנוכחות שלו עוד מהרגע שהשמש יורדת. הוא כבר לא מפריע לי לישון, כבר התרגלתי.
הפינה שבה הוא עומד היא קבועה – תמיד הימנית הקדמית, מול המיטה שלי. אני מביט בו כשאני נרדם. ההילה המפחידה שלו, שחשתי בה בכזו עוצמה בהתחלה, נעלמה כלא הייתה. עכשיו הוא רק נראה עצוב, חוטי הריק הנוזלים מגלימתו יוצרים שלולית שחורה על הרצפה.

III.
אני רוצה להיות כמוהו.
הצרחה הדוממת שלו, העשירה, האלקטרונית כמעט, היא עוצמתית מאין כמותה – מטפסת ועולה ועוברת בדרכה את כל הצלילים האפשריים בסולם, מורכבת מספר שכבות מחרידות, מקפיאות דם כדי ליצור סימפוניה מושלמת של כאב ושום דבר.
הכוח הנובע ממנו הוא אדיר. הוא חזק כל כך, כל יכול, כמעט אל. הוא בלתי מנוצח. כשאני חושב על להיות חזק כמוהו, אני בוכה מרוב אושר.

IV.
קיללתי אותו פעם אחת.
לא יכולתי לסבול את הסבל שלו, את תחושת היגון המחרידה שנבעה מהפינה שלו של החדר. זה היה כל כך נורא, עד שזרקתי עליו כיסא וצעקתי עליו שילך מפה. הכיסא עבר דרכו ופגע בקיר, והרגל שלו נשברה. הוא יצא מזה בלי שריטה, אך יכולתי להרגיש שהוא נעלב.
במשך שארית הערב, העצב גדל עוד יותר, ואני עטפתי את האוזניים בכרית כדי שלא לשמוע את הבכי שלו, החרישי כמו הכלום, והעשיר כמו יצירה של בטהובן.

V.
אני לא רוצה להיות כמוהו.
הוא כל כך ריק, קיים למחצה, לא מת ולא חי. צורת קיום שכולה סבל טהור, טראגדיה, כלום, שום דבר. הוא צל. אני לא רוצה לחיות ככה. אני רוצה לחיות כמו בן אדם, לא כמו שד שיושב בפינת החדר של אנשים ומדבר אל עצמו בשפה מוזרה.

VI.
הוא ניסה לכשף פעם.
כיביתי את האור כדי ללכת לישון, וראיתי את זה – מעגל משונה על הרצפה, מלא בסמלים מוזרים, שהפיץ זוהר שחור, פועם כמו וריד פתוח. הוא עמד במרכזו, ויו השלדיות מורמות אל על, וצעק בשפתו המוזרה, חסרת החוקיות. הוא היה נראה נואש, כמעט כאילו התפלל, וכשהמעגל כבה בשיא הצעקות שלו, הוא התמוטט על הקרקע ובכה, רועד כולו, במשך כל אותו הלילה.

VII.
כשקרה האסון, בכיתי יחד איתו.
ישבתי מול המחשב שלי, על הכיסא, בעוד שהוא ממרר בפינה, ונתתי לדמעות לזרום. וכשהוא שמע את יפחותי החרישיות, הכואבות, הוא עשה מה שמעולם לא עשה קודם לכן – הוא קם, וניגש אלי בהיסוס.
הוא לא בכה עוד. הוא עמד, והניח יד שלדית גרומה על כתפי במחווה מנחמת. הוא עטף כך כמעט את כולי, גובהו האדיר מתנשא מעלי, ואני כבר מתקשה לנשום מרוב הדמעות. בתנועה איטית, מהוססת, הוא הסיר את גלימתו, וכרך אותה מעלי, לחמם אותי.
קור מקפיא התפשט בי. הרגשתי את עולו של הריק על כתפי. ראיתי את פניו, האטומות תמיד, מחייכות אלי חיוך עצוב, וכשהשבתי לו חיוך של הזדהות, חשתי את עור פני מתקשה, נעשה דחוס, אטום ולבן כעצם, ובמקומות שעברו הדמעות נחרצו בפני סדקים, מעל ומתחת לעיני הריקות, הקרות, המתות.
נעמדתי בעודי מתנשא למלוא גובהי האדיר, שלושה מטרים, ונשאתי אותו את החלון. מהגופה השלדית שלו לא נדפה עוד אותה ההילה של כוח. נתתי לו להתפורר לעפר בין אצבעותי הארוכות, הלבנות, וקפצתי החוצה מהחלון, נישא על כנפי רוח אפלה בעוד שגלימתי השחורה מתנופפת מאחורי, ואני צורח את הצרחה שלו, העמוקה, העשירה, המקפיאה את הדם. וסוף כל סוף הבנתי מה היה פירושה. המילים שאמר היו פשוטות כל כך.
"אני חופשי! אני חופשי! אני כל כך, כל כך חופשי!"