שביל של עתיד

קטע קצר לאחר מחסום כתיבה מתמשך.
בגלל זה לא העלתי המון זמן. מקווה שתאהבו.
(נכתב באפריל בשנת 2015)
#הראשוןבספטמבר
#תחילתהלימודים
—

אני צועדת ומביטה בעתיד.
שביל ארוך, ארוך, שעלול להקטע באמצע הדרך.
שביל ארוך, ארוך, שמתפצל לעוד אלפי שבילים אחרים.
בתחילת השביל, רק רציתי להתקדם, לעצור לנוח בצל העצים, להתבונן בנופים, הרחוקים והקרובים, ובכל זאת להמשיך ללכת.
ועכשיו, כשעוד לא עברתי רבע מהדרך, אני חוששת. חוששת ממה שעלול לקרות. האם בחרתי בדרך הנכונה? האם אפשר לחזור או שוב לעצור ולגעת בדשא, לחבק את הטבע חזק בעיניים פקוחות, שצמאות לכל מראה.
האם הדרך לא תקטע? או שתוביל לשביל יפהפה ומטופח, או אפילו להפך, לשביל שצריך לשקם, שביל הרוס ורמוס, שביל שבו צריך לנטוע עוד עץ, עוד חלקת דשא ולהוסיף עוד טיפת מים.
האם אני בכלל אזכה להגיע לשביל?
ובסופו של דבר הכל מתערבל, ואני צועדת וממשיכה ללכת, מלווה בדברים שמחברים אותי לכל, לשמיים, לטבע, לאמונה שלי ולאנשים שמקיפים אותי.
ואז אני מבינה, שאם התחלתי לצעוד בשביל, אני כבר לא אפסיק. אני אמשיך ללכת ואתחבר למה שקרוב אליי, למה שרחוק אליי.
אכיר דברים ואסתקרן, ובעיקר אדע שהצלחתי, התגברתי על החשש והמשכתי בדרכי. הלכתי בשביל שלי. השביל של העתיד.