שביל מלא תקווה

ידי מרפרפות מעל קלידי הפסנתר, נוגעות לא נוגעות.
אני לבד בבית, ואני מרגישה ריקנית כל כך. אני לא מבינה מדוע, הכול היה בסדר היום.
אני עוצמת את עיניי ומדמיינת שביל ארוך, שנמשך מקצה אחד לקצה השני של המחשבה שלי. השביל הוא כמו קלידי הפסנתר, אשר מתפתלים ועוברים בכל מקום.
זה השביל מלא התקווה שלי, אשר אין לא התחלה ואין לו סוף. הוא פשוט קיים.
לפתע אני שומעת צלילי פסנתר שקטים, רכים ומרגיעים. אני פוקחת את עיניי ורואה שהצלילים בוקעים מקלידי הפסנתר שלי. ידי נעות במהירות על הקלידים, ויוצרות מנגינה שקטה וקסומה, מלאה בתקווה.
זה שביל התקווה שלי. זה השביל שלעולם לא יוכל להסתיים, הוא פשוט נמצא אצלי.
פתאום אני מרגישה מאושרת. המנגינה המרגיעה כל כך מלאת תקווה, שאני פשוט מרגישה אותה. אני חיה אותה. אני מרגישה שאני קיימת בשבילה, בשביל התקווה האינסופית הזאת.
זו התקווה שלי.
זה שביל התקווה שלי, אשר אין לו התחלה ואין לו סוף.
הוא פשוט קיים.