שאלות, שאלות אך איפה התשובות ?

ידי מונחת ברפיון על השולחן.
עיני מגששות בחושך אחר טיפת אור.
מחשבותי קופצות מנקודה לנקודה כמו עורב ארור.
אך החושך אינו נעלם.
מחשבותי, לא מפסיקות לפעול ולהמית עלי קללה.
ונשימותי, מכבידות עוד ועוד על נשמתי.
איני יודעת מתי כל "זה" התחיל, ההתחלה של החושך והסוף של האור.
מתי השטן משך אותי בכוחו הנוקשה לשאול?
מתי נשמתי, נהפכה לחלק ממשולש הברמודה?
מתי דמעותי התייבשו עמוק בעצמותי?
לכל שאלה יש סוף אך הסוף פותח דלתות נוספות להתחלה חדשה.
שלקראת הכל, יובילו אותנו תמיד לאותו מקום.
לאבדון.