שאלה של אמונה
עיניים זועפות הביטו בי בכעס רב. “ברור שיש אלוהים!” היא אמרה בהדגשה לאחר שכל נסיונות השיכנוע שלי כמעט והצליחו לגעת בה, אך היא נשארה מקובעת לעמדותיה.
“תביני” ניסיתי את כוחי בתחושה שהינה עוד מערכה הסתיימה בהפסד צורב של הלא מאמינים כנגד אנשי האמונה.
“אני אספר לך סיפור ואם את עדיין חושבת שיש אלוהים אני לוקח את עצמי מכאן ביחד עם המחשבות שלי ולא חוזר בלי טיעונים חדשים”, “מתאים” היא הגניבה חיוך מנצח ואני התחלתי לדקלם את הסיפור הרגיל שלי.
“סבא שלי צפה באבא שלו נרצח אל מול עיניו במלחמת העולם השנייה..” הפסקתי וידעתי שהמילים מלחמת העולם השנייה יגרמו לה למה שהם גורמים אצל כל אדם שלא עבר את השואה ושאין לו סבתא שמשגעת לו את השכל עם סיפורים מאותה תקופה.
“אבא של סבא שלי היה רב מאוד גדול, דור 9 של הבעל שם טוב ליתר דיוק. הוא היה אדם טוב לב, קצת קשוח אך מאמין גדול שעזר לכל הישוב להתאחד כנגד המרצחים ולהישאר בעזרת האמונה הגדולה ביחד”.
“אחלה שידוך יכולת להיות” היא חייכה חיוך מפייס אך אני לא הגבתי וביימתי מתח מדומה בכדי להדגיש את מה שאני מתכנן לספר כעת.
“הם תפסו אותו, זרקו אותו בפינת אחד החדרים ותוך כדי שהוא מתפלל לאלוהיו גזרו את זקנו, חתכו את הציציות ואת התלית והקיזו את דמו על ספר הקודש כשוחט המבתר תרנגול לכפרות”.
“את קולטת?”, המשכתי לבנות את סצנת המתח, “הם רצחו אותו בעת שהתפלל לרוח הקודש!”
בכל פעם שאני מספר את הסיפור הזה לאחד המאמינים, לוקח לאדם המאזין לפחות דקה בכדי להתאושש או בכדי להעניק לרגע אפקט חשוב.
אך משום מה היא התאוששה מהר מידי והגיבה ב”יאללה, האמונה הכי חזקה והיא יותר חזקה מכל רוע אחר…”
“טוב”, סגרתי את השיחה שלנו ותכננתי לקחת את הדברים ולהתקפל מהאזור מובס אך היא לא קלטה את המתרחש והמשיכה: “…ולפעמים מאמינים גדולים נרצחים מכיוון שאלוהים בחר בהם למות ואולי לסבא של סבא הגיע למות…!”
את החיוך הממזרי היא לא ראתה אך את הבכי המדומה והאדמומיות העצובה שהחלה להתפשט על פניי כן.
על המשפט הזה היא תצטער לאורך כל היום ובלילה היא תחשוב על כך פעמים רבות עד שתירדם ובחלומות הורודים שלה יהיו כלמיני יצורים מוזרים שיענדו צלבים מרובעים וסצינות מהבריחה מסוביבור או משינדלר יקפצו לבקר אותה וישתלבו בתוך החלומות הורודים ויהפכו הכל לסיוט אחד מתמשך ובבוקר היא תקום עם עיגולים שחורים מסביב לעיניים וכל המחשבות שלה יבקשו לברוח מהרגע הזה שבו תפגוש אותו אך ברגע שהיא תבחין בי בשנית ותרצה לבקש ממני סליחה היא לא תמצא את הזמן המתאים לכך ותחזור הביתה לעוד ערב מתיש ורק בסוף השבוע הכל יעלם ביחד עם איזה ג’וינט ענק שתעביר לה לאחר ארבע שכטות החברה שלה שמגיעה לנצל לה את הבית השכור רק מכיוון שאין לה מקום אחר לעשן ובלילה היא תירדם בלי אף חלום לעזרה ובבוקר תקום ריקנית לחלוטין ותרגיש שמשהו חסר לה בחיים… והדיכאון יעכל כל פינה חמימה ויבקש למחוק את אותו רגע נוראי.
איזה חיים בגלל משהו אחד לא במקום שאמרה בלי לחשוב.
“אז יש אלוהים או אין??” שאלתי שאלה שתסגור את השיחה הזאת.
“עזוב אותי” היא השפילה מבט, “אני.. אני.. עזוב…”
הבחנתי בה יוצאת את הדלת, לא מביטה לאחור וממשיכה לדרכה, לעבר המכונית שחנתה מעבר לכביש, לעבר חלום בלהות, לעבר עתיד וורוד מלא בנקודות חומות, לעבר רכב אפור שהגיח משום מקום, לעבר חמור לבן שעבר שם במקרה, לעבר גבר מזוקן שרדף אחריו וניסה לתופסו אך בטעות התנגש בה ושניהם התרוממו באוויר בעזרת המכונית שדהרה לעברם ונעצרה על עמוד גוררת שלולית דם אחריה…
ידעתי שהאיברים הזרוקים הם שלה אך הסיוט המתמשך הוא שלי.
ובין כל הזעקות, הצעקות והבכי, חזר לו החמור הלבן,גיחח קלות, פרש לו כנפיים והתרומם למרומים.
תגובות (2)
יפה, טיפה מסובך לי הסוף אבל ממש יפה
ליגי אני מאוהבת בך ובכתיבה שלך(;