רשמי מסע – מצדה

ידי קפוצות אל השקית הצהובה שנועדה למנוע ממני להקיא על רצפת האוטובוס בעודי מיטלטל מצד לצד כנדנדה.
אל עבר הסלעים, ההרים וחומות, עליתי כאשר לפניי ילדים מפטפטים ואני מביט למטה,חולם על העבר.
לאו דווקא כרומאי המסתער לעבר מחזה מטריד של אנשים מוטלים ללא רוח חיים, ולא כיהודי שמצא במצדה ישוב חדש אסטרטגי…
כאשר ירדנו ממצדה, בשביל הנחש, אז באמת חלמתי כמה שנים לאחור. מה כבר בו? מה יש בו מיוחד? הסיבה לכך היא סבא. ה – סבא. זה שלא הכרתי והכרתי הכי הרבה. שם פעל.
כאשר רצו לחצוב דרך, ומנופים נשברו בזה אחר זה, אז ניצל את כישוריו שהביאו להצלחתו, ובנה מנוף. הם סללו את הדרך בה צעדתי.
הם מצאו את הארמונות אותם "מצאתי".
הוא אינו יודע שאני שם, ויתרה מכך, הוא אינו יודע שאני אני. הוא אינו יודע שיש לו אותי, כי למעשה אין לו אותי. מעולם לא "תבע עלי בעלות".
השביל התפתל כמו… אכן, כמו נחש. כשמו-הוא.
מעקה צהוב הוא העוגן היחיד בים אבנים.
והנה אני בוהה במדרון התלול ואני תוהה כמה מוזר זה, שכל כך מהר זה עבר. הפך לעבר. נמוג.
החוויה מסבא נגמרה ואני חצי מסופק, חצי מבולבל, כי האבנים לא קראו לי, ואני כך עזבתי את מצדה.
במבט לאחור, אפילו לא טרחתי להפוך את האבנים…