רשיון להרוג קטע 2- מייסי-

זה היה אמור להיות יום שגרתי, בסך הכל חזרנו מעוד יום לימודים, ותיכננו לבלות יום כיף ארוך.
היום הזה נקטע באמצע.
אמיקה ווויני מתו ביום ההוא.
ראיתי הכל קורה. לא עצמתי עיניים אפילו לרגע, נשארתי בהכרה לאורך כל האירוע עד לרגע האחרון.
ראיתי את הנער והנערה ברכב ממול.
זיהיתי את המבט המזוגג בעיני הנער. הוא היה שיכור.
הייתה חקירה, היה משפט.
הנער הואשם בנהיגה בשכרות, הרג, ופגיעה באנשים.
לא שינה שהוא עצמו נהרג.
משפחתו צריכה לשלם פיצויים למשפחות של וויני, אמיקה, אשלי, לאון, ושלי.
הנערה הייתה אחותו והיא אושפזה בבית חולים למשך שבוע.
אני לא יודעת מה עלה בגורלה של אשלי.
לא שמעתי כלום ממנה או ממשפחתה מרגע שהועלתה על האמבולנס.
אני עצמי הועליתי על אמבולנס נוסף.
הייתי בבית חולים שלושה שבועות.
הרגל שלי רוסקה וכל העצמות הוחלפו בברזלים. הראש שלי ספג מכה חזקה ויש לי זעזוע מוח, מה שגורם לכל רעש או תנועה חדה מידי לעשות לי כאב ראש.
יש לי אינספור חתכים קטנים ומעצבנים.
הייתי בהלוויה של וויני ואמיקה.
הוריהם החליטו לעשות לוויה משותפת כיוון שהיו חברות טובות ונהרגו יחד.
הייתי על כיסא גלגלים מחוברת למכשירים והוחזרתי לבית החולים ברגע שסיימו לטמון את חברותיי בקבריהן ולהספיד אותן.
אני לא אמרתי כלום. לא הייתי מסוגלת.
בהלוויה היו עיתונאים ומצלמות ואנשי תיקשורת רבים שניסו לראיין את המשפחות על אמיקה וויני ואשלי ואותי ואת ג'ק ולאון על התאונה עצמה.
ג'ק ולאון לא יודעים הרבה. הם יודעים רק שקרתה לנו תאונה וששברי המכוניות גרמו גם להם לסטות מהנתיב ולהתנגש בנו חזיתית.
ג'ק בהלם. הוא לא מדבר על התאונה. אני לא יודעת מה הוא מרגיש לגביה.
אני רק יודעת שהוא שבר יד.
לאון לעומתו, מרגיש אשם.
הוא טוען שאם הוא לא היה משכנע את ג'ק לנסוע לקניון ממנו חזרנו כדי לראות סרט, הם לא היו מתנגשים בנו ואשלי הייתה נשארת בחיים.
לאון היחיד שיודע מה קרה בהתחלה עם אשלי. הוא פונה באותו אמבולנס איתה כיוון שהיה בהכרה ופצוע קל.
אבל הוא לא אומר כלום.
החיים של כולנו ממשיכים.
אין לנו ברירה אחרת. רק להמשיך בחיים.
מאז שחזרתי לתיכון כולם נחמדים וטובים אליי. כולם עוזרים לי .
יותר אף אחד לא מקניט אותי או קורא לי הטיפשה של הקבוצה שלי.
נשארתי היחידה מהקבוצה שלי.
ג'ק ולאון חברו אליי. הם מלווים אותי לכל מקום ויושבים איתי בצהריים.
התאונה איחדה אותנו.
אנחנו הניצולים.
עוד יום עבר.
הלכתי עם ג'ק ולאון לחניה שם אחיו הגדול של ג'ק אמור לאסוף אותנו- אף אחד מאיתנו לא מסוגל לנהוג מאז התאונה.
אבל במקום ג'ראד בחניה עמדה המכונית האדומה דהויה של רוונה מלק- אמה של אשלי.
היא ראתה אותנו וסימנה לנו להיכנס לרכב.
התיישבנו בשקט. הבנים מאחורה ואני במושב הנוסע ליד רוונה
"שלום ילדים, מייסי" בירכה אותנו בחיוך עייף.
עיניה האפורות כמו עיני בתה היו מוקפות שקיות כהות, ושערה הבלונדיני נראה אפור מאי פעם.
היא נראתה כאילו הזדקנה בעשר שנים תוך חודש בלבד.
"שלום גברת מלק" ענה לאון.
ג'ק הינהן לעברה ועטה הבעת צער עמוק ואשמה.
"היי רוונה" אמרתי חלושות. אמה של אשלי הייתה כמו אמא שנייה בשבילי, וכאב לי לראות את צערה.
"אתם בטח שואלים מה אני עושה פה לא? באתי לקחת אתכם אל אשלי- אם אתם רוצים כמובן.אם לא אחזיר אתכם הבייתה"
"אשלי?!" נמלאתי תקווה. אם היא לוקחת אותנו אל אשלי סימן שהיא חיה!
"כן. היא יצאה מכלל סכנה סופסוף."חייכה רוונה שוב את החיוך העייף והפעם הבחנתי בשמחה האמיתית שבעיניה ותחת עייפותה.
נפלתי על צווארה של רוונה והתייפחתי בהקלה, ורוונה חיבקה אותי ומלמלה מילות נחמה.
לאחר שנרגעתי היא הסיעה אותנו לבית החולים והובילה אותנו לחדר בו שכבה אשלי.
"היי אשלי" חייכה אל בתה חלושות כשנכנסתי.
"אשלי! את חיה!" רצתי אל מיטתה.
רציתי להתנפל עליה בחיבוק אך נעצרתי למראה המכשירים הרבים אליהם חוברה.
ואז הבחנתי בעיניה. הם היו עצומות.
"היא לא בהכרה, אבל היא כבר לא בסכנת חיים" אמרה רוונה. "תדברו אליה. הרופאים אומרים שאולי היא שומעת"
ניגשתי ואחזתי בעדינות בידה של אשלי
"היי, אשלי." מלמל ג'ק "סליחה על זה" החווה על מיטתה של אשלי ועל המכשירים.
ראיתי שג'ק רוצה להתנצל, אך לא הרגיש בנוח לדבר בפנינו.
"לאון, תאמר משהו" אמר ג'ק
לאון לא הגיב. הפניתי את מבטי אליו, הוא היה קפוא במקומו.
פניו היו כה עצובות עד שלא יכלתי לסבול זאת.
"לאון?" ניגשתי אליו. אין תגובה.
"סליחה רוונה" התנצלתי ומשכתי את לאון החוצה למסדרון ולחדר ההמתנה.
"לאון?" שאלתי שוב. הוא היה חיוור מהרגיל ועיניו החומות העמוקות נראו כאילו הביטו במשהו בלתי נראה.
"לאון?!"
לא שלטתי בעצמי.
הוא הזכיר לי מידי את וויני ואמיקה הבוהות.
סטרתי לו בחוזקה.
הוא התנער באחת והרים ידו ללחיו האדומה.
"אתה בסדר? סליחה על זה"
"כן. אני… פשוט… אני לא יכול לראות אותה ככה ולדעת שזה בגללי." אמר
"זה לא בגללך. זה בגלל ריק"ירקתי את שמו של הנער המת- זה שהשתכר והרג את חברות שלי.
זה שהיה צריך להישאר בחיים ולהיענש.
"התאונה הראשונה קרתה באשמתו, אבל אשלי לא נפגעה בה יותר מדי. ההתנגשות שלנו היא זו שעשתה את זה" אמר.
לא ידעתי מה לומר. הוא צדק.
הייתי שם, ראיתי אותה, דיברתי איתה.
היא ניחמה אותי.
"אני מצטער, מייסי. אני פשוט לא מסוגל." לאון פנה ממני והוציא את הנייד החדש שלו.
הוא חייג אל אביו ושאל אותו אם הוא בסביבה ופנוי לאסוף אותו.
כנראה שהתשובה הייתה חיובית כי הוא נכנס בחזרה לחדר להיפרד מג'ק ורוונה ולבקש סליחה.
נכנסתי בעקבותיו, ניגשתי לכיסא על יד המיטה שעליה שכבה אשלי והתיישבתי עליו .
אחזתי בידה של אשלי וצפיתי בלאון כשעזב.
"אני מצטערת. כנראה הוא לא היה מוכן עדיין לראות אותה. אולי הייתי צריכה לחכות עם זה. להביא אתכם רק אחרי שהיא תתעורר." מלמלה רוונה בצער.
"לא לא! אנחנו שמחים שהבאת אותנו. ככה לפחות אנחנו יודעים מה קרה לה." מיהר ג'ק לומר.
הנהנתי בשקט.
לפחות אנחנו יודעים שהיא חיה.