רק תקופה קשה..

דמעות זולגות על לחייה שמיד מתמלאות בשבילים מלוחים, רגליה חבוקות לגופה והתייפחות שקטות נפלטות מפיה.
אני מתקדם לעברה בפסיעות מהוססות, האם תרצה להיות בחברתי כרגע? החלטתי להמשיך להתקדם. ובמרחק של שלושה מטרים בלבד, נעצרתי.
"את בסדר?" שאלתי בתמימות. ידעתי שזו שאלה מטופשת, ברור שהיא לא בסדר.
היא התעלמה ממני, וחשבתי שהיא לא שמעה.
התקרבתי אליה עוד צעד אחד קטן. לא אומר לה כלום.
כאשר הייתי במרחק של מטר ממנה, היא הרימה את ראשה כדי לבדוק אם הלכתי. אבל לא הלכתי. אני פה. לידה. מוכן לעזור לה בכל מצב. עיניה היו אדומות, ודמעות מלוחות עדיין נראו על פניה. היא נראתה כל כך שברירית, עד שחשבתי שאם אחבק אותה, אפילו החיבוק הקל ביותר – היא תשבר.
נראה שהיא ניסתה להסתיר זאת, אך ראיתי ניצוץ הקלה בעיניה כאשר הביטה בי.
"מה.. מה אתה רוצה?" הצליחה להוציא מגרונה. אך הקול יצא שבור.
השפלתי את מבטי אל הרצפה. מה אני באמת רוצה ממנה?
לאחר שניות ספורות עניתי לה:"לעזור לך.."
היא העיפה מבט מסביבי, בוחנת את כל החדר הקטן שנמצאנו בו. רק אני הכרתי את המחבוא הקטן הזה שלה.
"אתה עובד עליי או משהו?" שאלה ובקולה באמת נשמע חוסר-אמון, מה שהבהיל אותי מעט.
הנדתי את ראשי לשלילה. כיצד היא לא יכולה להאמין בי? הרי אני חברה הטוב ביותר מזה שנים. אך הבנתי שליבה נשבר ונרמס פעמים רבות, ושהיא כבר לא בוטחת באיש.
"אני רק רוצה שתדעי.. שזו רק תקופה קשה שבקרוב תעבור."
השארתי את המשפט תלוי באוויר, ויצאתי מהמחבוא. נותן לה לחשוב עוד קצת.