רק רוצה להיות חופשיה

והיא יושבת על מיטתה הקרה. האזניות מנגנות מוזיקה עצובה. היא חושבת לעצמה "למה זה מגיע לי? למה אני סתם בזבוז של אוויר לנשימה? כבר נמאס."
המים במקלחת זורמים, המוזיקה מתנגנת בעוצמה כל כך חזקה שלא שומעים את צעקותיה. והיא לוקחת את הלהב החד. עוד חתך, שוב דם, שוב צעקה.
היא מתהלכת במסדרונותיו הרועשים של בית הספר. עוד הערה פוגענית, עוד צחקוקים חזקים מיד, עוד קללה נזרקת לאוויר.
ושוב, היא חוזרת הביתה.
ארון תרופות נפתח, עוד כדור נלקח.
והיא בוכה.
"אני לא צריכה יותר להרגיש כאב." היא לוחשת.
את כל הכדורים לפה בבת אחת, והיא צונחת על הרצפה.
לאט לאט היא מפסיקה לנשום, ליבה מפסיק לפעום. והיא מפסיקה להרגיש.
היא לא צריכה יותר להרגיש כאב, לבכות בלילות, להרגיש את הדמעות זולגות, לשמוע את זרם המים החמים, לראות את המים מתמזגים עם הדם במקלחת.
היא חופשיה.