רק כשאתה מאבד

רק כשאתה מאבד, אתה קולט.
רק אז אתה מבין מה היה לך.
אני כועס על עצמי, כי לא קלטתי, לא קלטתי את כל מה שיש לי, לא העליתי בדעתי שאני יכול לאבד.
אף פעם לא עצרתי את עצמי, חייכתי ואמרתי "תודה", על מה שיש לי.
רק טיפש כמוני יעצור את עצמו ויגיד "בבקשה ש…" במקום "תודה".
למה אני לא מסתפק במה שיש?
למה יש לאדם את היצר הזה לעוד, צורך לקבל עוד, עין חמדנית שרק מחפשת משהו נוסף.
איכס.
אני דוחה את עצמי.

אם הייתי חוזר לרגע, אם רק יכולתי לחזור לרגע אחד, זה היה איתך.
וזה היה הרגע הכי פשוט של האושר שיכול להיות, כשהלכתי איתך יד ביד והחזקנו ידיים.
היינו מאושרים, שנינו.
לרגע לא חשבתי שהרגע הזה כל כך חשוב, הייתי מאושר כי אני איתך אבל לא אמרתי תודה לאף אחד על האושר הזה, כאילו זה היה מובן מאליו.

אני כועס לא כי נגמר, אני כועס שלא הערכתי את הרגע מספיק.
ולמען האמת יודעים מה?
פעם הבאה שיזדמן לי רגע מאושר שכזה אני לא אלמד, אני אמשיך לא להעריך.
כי הטעות הזאת פשוט לא עוזבת אף פעם.