רק דרך אחת..

שוב אני כאן. שוב הסכין מחכה. שוב היד מתחננת לשריטה, והפעם אני עלול להיכנע.

אין הרבה לחדש, הכל כבר נכתב.

הדם הנוטף מלבי כבר מוכר.

מילותיי לוחצות על השריטה, מוציאות עוד דם מלבי. אך הוא רגיל, הפעימות נשארות כשהיו.

הדמעות לא יוצאות. והרי זה הכאב הגדול ביותר, כאב הפנים היבשות, הפעימות שאינן מתחזקות, הידע שאין חידוש.

עיניי כואבות, הדמעות לא יוצאות, וכל שידוליי לא עוזרים.

ראשי נשען על הקיר.

הריקנות שולטת.

מה קרה לחיי? מה קרה לאהבותיי?

חיי נהרסו. אהבותיי לא קיימות, ליבך כבר אינו.

שפתיי מתעקמות בחיוך הכואב, חיוך של ידיעה, ידיעה שאני האשמה.

ראשי כואב, דפיקתו החוזרת בקיר אינה עוזרת.

עיניי נאבקות להיסגר, לישון את שעות הלילה שאני ער בניסיוני לסחוט רק דמעה.

במוחי הדמויות עולות. וזה כבר לא מזיז את רגשותיי. שום סופה לא נוצרת בנפשי.

משאבי כבר כלו. בטני מרגישה בעקצוצי הכאב, אך היא היחידה.

מה כבר אוכל לעשות?

כל שנשאר הוא חייהם, חיי האחרים.

חיי כבר מתים, והאבל לא נגמר.

הדמעות היחידות בעיניי, הן דמעותיי עלייך.

וסכין מילותיי מכזיבה בניסיונותיי לעורר את נפשי מהמתים.

קללה מתווספת לקללה ורק הכאב במגע נשאר.

נפשי כבר שקטה, שקועה במותה.

רק גופי נשאר. רק את גופי נשאר להרוג בחתיכות.

סכין ראשי החותך את לבי מתחלף בסכין בידי, הסכין שחותך את גופי.

והדם החדש, הדם בידי, איך הוא מרגיש?

איך דמי פועם?

כמה גופי יתערער כנפשי?

כמה הדם ינטוף?

הכאב החדש שווה לכאבי הרגיל?

נשארה דרך אחת לגלות, רק דרך אחת להרגיש, רק דרך אחת להכאיב..