רקדנית מחוטים

הילדה הקטנה שכבה במיטה, פניה שהציצו מתחת לשמיכה רמזו מיד על גילה הצעיר, המביט מן הצד היה יכול לחשוב כי היא בת ארבע, לא יותר, אבל על כך שהיא ילדה אינטליגנטית, מוכשרת. עורה הבהיר, המנומש ליד אפה היה מתוח על עצמותיה הבולטות. עיניה הכחולות הבהירות, הגדולות, היו פקוחות לרווחה, כאילו שהיא רואה דבר לא אפשרי, מיוחד. שיערה הג'ינג'י הארוך, שאולי היה מגיע לה עד המותן במקרה והייתה קמה, נח פזור על מיטתה הגדולה מכפי שילדה בגילה צריכה. היא קמה מיטתה, לבושה בפיג'מת אובראול סגולה, עליה כתובות מילים רבות, שמספרן הרב היה גורם לכל אדם ואדם, מלבד אולי אותה הילדה סחרחורת. עוד דבר שאף אדם לא היה מבחין בו, הוא שהמילים זזו, מי שהביט בפיג'מה הסגולה הקטנה היה מרגיש לרגע סחרחורת איומה, לא רק בגלל העומס הרב, אלה בגלל התנועה. היא הביטה לעבר תקרת חדרה, עליה היו מודבקים שלל ציורים שלה עצמה, ציורים קטנים ביותר, קטנטים, ידיו של ילד לא היו יכולות לצייר דבר כזה.
היא הביטה בתקרת החדר, מביטה בה, מרוכזת. רק מי שהסתכל מספיק טוב, כמו אותה הילדה, היה יכול לראות את הדפים הריקים שמודבקים על התקרה, ואולי אפילו להבחין בשכבות הדפים הרבות. הילדה נעצה את עיניה באחד הדפים הריקים, מתחה את ידיה קדימה, כאילו שהיא מצפה שהדף יפול מטה, עד לידיה, בכדי שתוכל לצייר את הדבר שעלה ברוחה.
היא המשיכה לעמוד, בעוד הפיג'מה שלה זזה, כאילו שהיו אלו גלים בים שהרטיטו אותה. הילדה סגרה את עיניה, אבל היא ראשה עדיין היה מורם מלאה, בגאווה לא מוסתרת. בעוד אצבעותיה זזות, בצורה שהזכירה מעט נגינה, או משיכה של חוטים שהיו דבוקים לאצבעותיה, התחיל להופיע ציור על אחד הדפים על התקרה. כאילו נרקם בחוטים באותם משכה הילדה בידיה. חוט אדום נשזר בחוט ורוד בהיר, וחוט בצבע שהזכיר את צבע עורה של הילדה עצמה רקם אליפסה מעודנת, בלי שום קו שלא במקום, בעוד חוט שחור כעורב רקם שתי צמות יפיות על האליפסה. חוט ירוק בהיר רקם שני עיגולים, בעוד השחור חזר בכדי להשלים אישונים בעיניים, לגמור ריסים וגבות. חוט אדום בהיר יותר, כמעט ורוד, יצר שפתים נקיות, בעור החוט בצבע עורה של הילדה צובע את פני הדמות ורוקם אף. בעוד מלאכת הפנים נגמרת, ניתן כבר לראות את החולצה כי לובשת הדמות, ורודה, מעט אדומה בקצוותיה. בעוד החוט הבהיר רוקם גם ידיים, החולצה החלה להתארך, להחליף בהדרגה את צבעה לאדום, בעוד חצאית טוטו נרקמת על רגליים שרק החלו להרקם גם הן. בעוד החוט האדום והחוט הבהיר זזים בריקוד שיוצר את רגליה של הדמות, חוט זהוב נכנס באיטיות, בחן לתמונה, רוקם נעלים קטנטנות,בדיוק בגודל כפות רגליה של הדמות הקטנה, מעמיד את הדמות על קצות אצבעותיה, פוינט מושלם.
בעוד הציור, או הרקמה, נגמרים, נעלמו החוטים, כאילו מעולם לא היו קיימים. הרטט בפיג'מת הילדה נעלם, עיניה נפקחו במהירות, עדיין רצניות ולא מופתעות כלל כאשר ראתה מעל ראשה ציור מצויר היטב, כלל לא נראה כאילו רקמו אותו, במיוחד לא ילדה בת ארבע, ובלי לגעת בו כלל.
רקדנית קטנה, בעלת שיער שחור, עור בהיר ועיניים ירוקות. לבושה בחצאית טוטו ובגד גוף, נעלי פוינט זהובות, בוהקות כמעט. בעוד הילדים מורידה את מבטה מן התקרה, הופיע על פניה חיוך קטן, מהוסס. הפיג'מה שלה הפסיקה לשנות את צורתה, בעוד כל המילים נמחקות באחת, ועל צד גופה הופיעו המילים, בעוד היא מניפה את ידיה קדימה, שוב, וראשה יורד לרצפה.
רקדנית החוטים שלי, רקדנית המחשבות שלי, הרקדנית שלי, הזיכרון שלי, היצירה שלי.