רציתי סיכוי

הוא פשוט עמד שם, מביט בכוכבים ולא אומר לי דבר.
אני חייבת להודות שזה היה ערב יפה, השמיים היו בהירים מספיק בשביל לראות כמעט כל כוכב בשמיים והירח היה מרהיב בגודלו, אך זה לא מה שתפס את תשומת ליבי, הוא היה זה שתפס אותה.
זה היה מוזר לראות אותו אחרי כל-כך הרבה זמן, הייתי בטוחה שהוא פשוט נעלם מעל פני האדמה או דבר מה בסגנון, בגלל שהוא לא השאיר אחריו עקבות או רמזים, זה היה כמעט כאילו הוא מעולם לא התקיים.
אני חייבת לומר שניצלתי את הרגע ההוא, ניצלתי אותו בשביל לחקוק את פניו במוחי, משום שאין לי מושג מתי תהיה הפעם הבא בה אני אפגוש אותו.
"היי." אני אומרת בסופו של דבר, ושוברת את השתיקה, אם לומר לכם את האמת, אני לא חושבת שהוא שם לב שאני שם עד שפתחתי את פי.
"הו, היי." הוא אמר וחייך אליי, היה לו חיוך מקסים, מהסוג שגורם לכם לחייך בחזרה בלי לשים לב בכלל.
"אז, למה רצית לפגוש אותי?" אני שואלת, רוצה לסיים עם זה, בשביל שנוכל להתמקד בדברים אחרים.
שתיקה מסויימת משתררת בינינו, כאילו הוא לא בטוחה מה לומר לי, איך להגיב לישירות שלי, ואני חושבת שאולי הייתי צריכה לחכות מעט, להתחיל שיחת חולין קודם ורק אחר כך לתקוף.
"זה לא באמת חשוב," הוא אומר, ומושך בכתפיו."אני מניח שפשוט רציתי לראות אותך." הוא מוסיף בהיסוס, כאילו לא בטוח מה בדיוק לומר לי.
אני בוהה בו לרגע, ואז אני מתחילה ללכת , לא במחשבה ללכת משם, אלא רק לעקוף את הסלע שהפריד בינינו ולהתקרב אליו מעט.
"חכי רגע," הוא אומר ותופס בידי, זה היה מעט מיותר משום שלא התכוונתי ללכת לשום מקום."אני יודע שאין לי סיכוי איתך," הוא הפתיע אותי, משום שמעולם לא חשבתי שהוא יואמר זאת, לפחות לא לי."לא סיכוי אמיתי," הוא כנראה הבין שאני עומדת להתווכח איתו, אך הוא עדיין לא סיים את נאומו, והיה ברור שהוא לא היה מוכר שאקטע אותו."אבל קיוויתי שאולי, אולי תהיי מוכנה לתת לי את הערב הזה." הוא אומר ומשפיל את מבטו אל ידינו.
אני לא בטוחה מה לומר, אז אני פשוט עושה כמוהו, בוהה בידינו, מקווה כי הוא יאמר משהו, ישבור את השתיקה הזו.
"קיוויתי שתתני לי להעמיד פנים לערב אחד שיש לנו סיכוי." הוא אומר בסופו של דבר, שובר את השתיקה בינינו.
אני רוצה לומר דבר מה, אבל אני מבינה שלא חשוב מה עובר בראשו כרגע, אני לעולם לא אבין את זה, לא בדרך בה הוא מבין את כל הסיטואציה הזו, אז פשוט נעמדתי על קצות אצבעותיי ונישקתי קלות את שפתיו.