רציתי להיפרד

"מ-מה אתה ע-עושה פה?" היא שאלה, והיא מגמגמת קלות.
אני לא יודע למה, אבל אני מוצא את זה פשוט מקסים.
"שאלתי מה אתה עושה פה." היא אמרה, הפעם היא לא גמגמה אפילו קצת.
נראה שהבלבול הראשוני עזב, ועכשיו היא מתמקדת בעובדה הפשוטה שאני פה.
למרות שאני לא אמור להיות פה, לעזאזל, אני לא אמור להיות בכלל במדינה הזאת.
"לא יודע." עניתי ומשכתי בכתפיי, יודע שהיא לא תסתפק בזה.
"מה זאת אומרת?" היא שאלה ועיניה הצטמצמו לעברי.
"זאת אומרת, שאני לא יודע, בסדר?" אני שואל, ונראה כי משהו בקולי גרם לעיניה להתרחב.
אני חייב להפסיק עם זה, אחרת בסופו של דבר, באמת תהיה לה סיבה לפחד ממני.
"אני מצטער, זה פשוט שהייתי באזור, ורציתי להיפרד." עניתי, וקולי פשוט נשמע מיואש.
מיואש ממה? ובכן, אני מניח שמהכול.
מהסיטואציה, מהיום הזה, לעזאזל, אני מיואש מעצם קיומי.
"מה קרה?" היא שואלת באנחה מתיישבת לידי.
קופצת באחת אל תפקיד חברתי הטובה ביותר.
אני מאוהב בדרך בה היא פשוט עוברת ממצב למצב.
מהפתעה, לפחד, לכעס ולהשלמה.
"תקשיב, אם אתה לא מתכוון לדבר, לפחו-" היא התחילה להגיד לאחר שישבנו בשתיקה.
אני יודע שאם היא תסיים את המשפט הזה, אני אעשה כבקשתה,
אני אקום, אלך ולעולם לא אחזור.
"אני מצטער, פשוט הייתי צריך לארגן את המחשבות" אני עונה,
ופוטר את מבטה המודאג בנפנוף יד, כאילו זה כלום.
"האם…"אני מתחיל לשאול, אך לפתע, אני חושב שאולי עדיף לוותר ולהיעלם.
אני לא יכול לעשות את זה, אני עונה על אותה תהייה,
במיוחד לא כאשר היא מביטה בי באותם עיניים ענקיות.
"האם פעם הרגשת כול-כך לבד, שהתחלת לפקפק בעצם קיומך?"
השאלה נפלטת מפי לפני שאני מספיק להתחרט עליה.
"אני לא יודעת איך אתה יכול להרגיש בודד, אתה תמיד מוקף אנשים" היא אמרה.
חשבתי שהיא כנראה לא תבין, אבל כול-כך קיוויתי שאני טועה.
"זה לא קשור לזה" אני אומר ומנענע את ראשי, יודע שהגיע הזמן לעזוב.
"אז למה זה קשור?" היא שאלה בדיוק בשנייה בה הנחתי את ידי על הידית.
"לעובדה שאיש לא מבין"