רציתי להחזיר

איבדתי את המשאלה שלך,שהובילה אותי אלייך.רצה אני בעיוורון במורד הגבעה. מחפשת אני מסילת ברזל.זהו כמו חיפוש,של משהוא שהיה לי כל כך חשוב לי,וזה הייתה אתה.
אתה עולה על הרכבת,מחייך אלי כשזולגות מעייני דמעות עצב.מנסה לתפוס את ידך,כדי לחבק אותך בפעם אחרונה. אבל אתה פשוט נעלם והופך לזיקוקים שמלטפים את פני האדומות.
רוצה אני שוב לראות אותך.אבל אני אראה אותך רק הלילה,ואף אחד לא יוכל להחליף אותך.
רצה אני אחרי הרכבת. אבל הרכבת כבר חלפה ולא תחזור.
פספסתי את הרצון שלי לחיות.ואם כך אני ממשיכה להגן עליה.אני זוכרת אוקיינוס בהיר,זיכרון האחרון משם.
כאשר אני צועדת על מסילת הברזל,מדמיינת אותך ליידי.מסתכלת על המסלול שמוביל אותי אל השמיים.באוקיינוס,באי בודד,שם במעמקי לבי.רוצה אני לטבוע במחשבות האלה ולא להיתעורר לעולם.
חמניות צהובות מתנדנדות ברוח לכל צד, והוא קטף אותה במיוחד בישבילי.עוצמת את עייני כל כך חזק כדי שיהיה זה רק חלום.רוצה אני לחייך חיוך כמו פעם,אבל יוצא הכל ההפך. רק ורק אני בוכה.ולא היה לי את האומץ הזה כמו לך,לשכוח את העבר.
העצב שחוטך את ליבי יותר קל מעשן,כי ליבי כבר חשוך מביפנים.
הרוח שלוקחת מימני את ההרגשה זו, לוקחת אותם לשם,את הדמעות שלי לשמיים.
ישירות נזכרת בזיקוקים שראינו בקיץ שעבר,באותו בזמן שלי,אני פרחתי וחייכתי.
ואז אני השאר,במסילות הברזל כדי שתוכל להספיק לתפוס אותי.
ואחכה לך בשלב זה. "אני תמיד אחכה".