רצח לאור פנסים

שוב הצליל הצורם הזה… חריקת בלמים. אור מסנוור אותי. אני מסיטה את שערי ומביטה באור. הוא מתקרוו. אני נזכרת באותו יום…
החתונה הסתיימה, שימחנו חתן וכלה. התיישבתי באוטו לצד אחי הנהג וחגרתי. הוא גם חגר. הפעלנו רדיו ונהננו מהמטסיקה. היא מילאה אותי באדרנלין, יכולתי עוד לשמוע במוחי את התזמורת מנגנת. כל כך שמחנו ששהם ואיתן התחתנו, שלא שמנו לב לרכב כסוף שהיה מאחורינו כל הדרך. זימרתי יחד עם הרדיו, שלפתע התפרץ רכב לכביש. הוא נעצר לפנינו. הרכב מאחורינו גם נעצר. הרגשתי שמשהוא לא בסדר. אחי סימן לי לקפוץ אחורה, בזריזות של מתעמלת קפצתי. האנשים הוציאו אקדחים הם ירו אני זוכרת זעקה מלבי מנסה להתפרץ, אך נחסמת. ראיתי הרבה דם. דמעות לחות הרטיבו את עניי. לקחתי את ידו של אחי, היא דממה. האנשים התקרוו הם סקרו את אחי ואז ברחו. כשסינוור המכוניות הלך בכיתי. הרגשתי את ידו של אחי ואכן היא דממה. בכל זאת הזמנתי אמבולנס. ראיתי אותו. את אחי, שעד לפני דקה רקד, חסר אונים. הרגשתי כאילו נשמתי מרחפת הרחק מגופי, כאילו אני לא אני. כאילו אני בחלום. ובאמת שכיוותי. ראיתי אנשי צבא ממהרים, אנשי מדא. מוציאים אותו ואז אותי, מפוחדת, רועדת ודומעת. "למה הם עשו את זה?" הצלחתי לסנן. הרגשתי כנערה תמימה שעתה נחספה לעולם. הרגשתי יד מלטפת. "אבל לא עשינו כלום!!" זעקתי ומשכתי את ידי מהיד החמימה. הרגשתי דמעות מציפות אותי. היד חזרה ואכזה בי. היא ליטפה אותי בגב, עולה ויורדת. הרגשתי איך זעם מתגבר בי ואיך דחף עז גורם לי לרוץ אל אחי. רצתי בכל כוחי אך נשארתי במקום. מישהיא חיבקה אותי, היא עצרה בעדי. "אז אין לי אח? ככה ברגע? לי התרעה?" הרגשתי את התודעה מלטפת אותי. והמשכתי להקשות. "עכשיו אני ממשפחה שקולה?"החיבוק רק היתעדק. ואז הרגשתי רטיבות בחולצתי ואלו לא היו הדמעות שלי. התפרקתי לתוך צוורא של האישה הזרה, בכיתי ובכיתי, עד שלא יכלתי לנשום. היא הושיבה אותי ועזרה לי, ומאז גיששתי באפלה, אין אח. אין. הוא לא יחזור. כל פעם שאני נכנסת לאוטו אני נתקפת חרדה. גם עכשיו, שנה לאחר הרצח. רצח לאור הפנסים.