רצח זמן

הצמרמורת הזאת שעוברת בגבי בכל פעם שאני גונב דקה מחייו של אדם, מורטת את עצבי. ובכל זאת- איני יכול שלא להתענג עליה. היא הוכחה לכך שאמנם אני אכזר וקר, אבל עדיין יש ביכולתי להרגיש.
אולי יום אחד גם בה לא אוכל להבחין.
ביום הזה אדע שעלי למות.

אני לא יודע איך קרה שבאתי לעולם הזה.
או אולי אני יודע, אך זכרונותי מודחקים.
כל שאני יודע הוא שיום אחד הכל היה שחור מהרגיל. אנשים אפורים, עם מחשבות אדומות ומעשים לבקנים. היה זה יום יוצא מן הכלל, כיוון שהיה היום הארוך והמייגע והרגיל ביותר שעבר עלי בכל ימות חיי.
ביום הזה הרגשתי שאני שקוע יותר מאי פעם ברפש החיים, ראשי בקושי מעל הביצה הקטלנית הזו, נשמותי ספורות.
אז החלטתי שאם אין בידי להתחמק מהביצה, אצלול בה עד שליבי יחדל מפעום.
גנבתי והרסתי וסיימתי חיים באכזריות אין סופית, ולמשך זמן מסוים הכל היה טוב. החיים נראים מצויין כשאין עליך לתת דין וחשבון לאיש, כמו חליפה יקרה שנקנתה בכסף גנוב.
אבל אט אט הבנתי שחיי הם כלי קיבול ריק מתוכן, בדיוק כפי שהיו עוד כאשר נלחמתי במוות. לפני שנהייתי עוזרו.
עכשיו אני יושב בחדרי לב חשוכים וקורע אותם מבפנים.
תנועותי בלתי מורגשות כמעט. אני עובר בין תאי מוח וקורע את מחיצות הנייר הדקות המפרידות בינהם, פולט אנחות סיפוק כשהמחשבות תוקפות זו את זו ויוצרות כאוס. כאוס, מושלם יותר מן הסדר הקפדני ביותר, הוא זה המחלחל לתודעת הנערה בה אני משתמש בכדי להמשיך לנשום.
וכאשר היא מרגישה שאין דרך לתקן את מה שעשיתי לה בתוך הראש, אני- הטפיל הקטלני האישי אליו היא אינה מודעת,
היא מסיימת את עבודתי בעצמה.

ישנן דרכים רבות לסיים עבודה בצורת יסודית.
ישנם העיגולים הלבנים שבארון התרופות. והחבל שראתה אך ימים ספורים לפני כן באתר הבנייה הסמוך לביתה. וחלילה לנו לשכוח את סכין המטבח עם הידית הירוקה.
או את העובדה שהם גרים בפנטהאוס עם נוף לים. המרפסת שלהם כה מלאת שלווה.

כך, עם עיניים מלאות ים, היא מטפסת אל מעבר למעקה.
ואז היא עפה.
ואני עף איתה, שמח ומלא שלווה.
עד לקורבן הבא.