רצה

רצה מסיוטיה. החולצה כבר נדבקה לגופה הקטן והצנום. רצה מחלומותיה. שערה השחור והארוך מתבדר מאחוריה. רצה ממשאלותיה. נמאס לה מההתעלמות הבלתי פוסקת, מההאשמות, מהשקרים. רצה ממוחה. נמאס לה לחשוב, נמאס לה לעשות מה שכולם אומרים. רצה מרגשותיה. הדמעות עולות וזולגות על לחיה, אבל היא חייבת להמשיך, אסור לה לחזור, היא חייבת לברוח, הרחק מפה. רצה מליבה. הוא כבר שבר אותה יותר מדי, אסור לה, אסור לה לתת לו לעשות זאת שוב. רצה מיקיריה, קרוביה. קרוביה כבר לא קרובים, יקיריה כבר לא חשובים. בשביל מה היא צריכה אותם, אם הם נטשו אותה?
רצה מהמציאות.
המציאות הנוראה, שגרמה לה לכל זה. היא לא צריכה שיעזרו לה, היא כבר לא צריכה עידוד, כי מה כבר זה יעזור? היא שבורה מדי.
רצה מחייה.
איזה חיים? כן, היא נושמת, וליבה פועם. אבל בפנים, האם משהו חי? אלה לא חיים.
רצה מגופה.
בשביל מה היא צריכה את גופה השנוא, אם נשמתה כבר לא נמצאת. הוא חסר תועלת, חסר שימוש.
רצה מנשמתה.
רצה מעצמה.