רץ וצריח.

אני רק רוצה למות.
למה הם מחזיקים אותי חי? כבר ימים שלמים אני תלוי ככה, בחושך, עם הראש למטה.
הכאב הוא בלתי נסבל.
אני כבר ממזמן לא מרגיש את הרגליים, וזה דווקא טוב, כי קודם הן כאבו כל כך שלא יכולתי לנשום.
בבת אחת אור מציף את התא החשוך שלי, אני מתחיל להתפתל, "הם באו לקחת אותי" אני אומר במחשבותי, "לעוד עינויים" אני מרגיש איך החבל סביב רגלי נרפה ואני נופל על רצפת האבן הלחה. "באתם להרוג אותי?" אני שואל בקולי הצרוד והחלוש. האיש שמפקח על… מה שהם עושים לי, רק מחייך חיוך ממזרי. "אתה יודע שלא"

ברוק צרח פעם נוספת, הוא היה קשור על שולחן העינויים המצוחצח, אך כעת הוא היה מכוסה בדם, ראייתו הייתה מטושטשת בצדדים. ומה שכן הצליח לראות היה מעוות. פניהם של שני השומרים המגודלים היו מכוסי גבשושיות דימיוניות, והשוט שפגע בגבו נדמה כעולה באש. "תגיד את זה שוב" אמר האיש שעמד בדממה חוץ מהשאלות ששאל את ברוק מידי פעם ופעם. אך ברוק סירב להוציא מילה נוספת מפיו. "אתה משחק קשוח נכון? מסרב להיכנע?" אמר האיש בקול זדוני "כאן זה לא יעזור לך, רץ" הוא המשיך בדבריו. "קדימה רץ, הגד את המילים, וותר על כל הכאב הזה. וותר על עצמך. אין דרך אחרת, הכאב לא יפסיק לעולם, אלא אם כן תעשה מה שאני אומר לך…" האיש התקרב, ברוק יחל להרגיש את שני זיזי הברזל שהוצמדו לצאוורו, הוא הכיר את הכאב שמשאיר זרם החשמל החזק בכל הגוף, במיוחד שהוא ספוג במים זיעה ודם. אך הוא סירב לומר מילה אחת נוספת. "אני מבין, צריחים!" הוא פנה על שני השומרים "אנא המשיכו בתוכנית ההתניה. אלי ללכת לטפל בדברים חשובים יותר" שני הגברים הנהנו. והאיש צעד מחוץ לחדר בגאווה. צעקות הכאב וצרחות הפחד הדהדו מאחוריו.

כל גופו של ברוק כבר היה רפוי, אך הוא המשיך ליבב. הוא לא הצליח להכריח את עצמו להפסיק, הכאב היה יותר מידי בשבילו. אף אדם לא יכל לסבול כל כך הרבה. "האם אתה מוכן לציית עכשיו?" שאל אותו אחד הצריחים. השוקר עדיין צמוד לעורפו, בלחיצה אחת על המתג יחל הצריח להחזיר את הכאב, לגרום לשריריו לבעור שוב, ולעצמותיו להמס. "לא…" פלט ברוק בין האנקות. הצריח עיווה את פניו, כמובן שהוא לא אהב את עבודתו, מעולם לא עבר "התנייה" אך ביצע אותה. הצריחים גוייסו מתוך התנדבות, כך גם הפיונים. אבל הרצים… היו מעט מהם, לא יותר משניים בכל זמן נתון. כרגע לא היה אפילו אחד, לכן שבחור חזק כמו ברוק נלכד… הצריח נשך את שפתו התחתונה ולחץ על המתג. אבל ברוק לא צרח הפעם, הוא רק פלט יבבה נוראית, שהקפיאה את דמו של הצריח. הקול לא נשמע אנושי, אלא כמו היללה האחרונה של כלב מוכה לפני שהוא כורע במקומו ומת.

"איך זה בכלל עובד?" שאל הצריח את המפקד שלוש שעות אחרי זה. "איך אתה יודע שהוא לא פשוט יהיה ממש אומלל?" הוא המשיך בדבריו, המלך הביט בו במבט קודר. "אתה יודע מהו הדבר הכי חזק בעולם הזה?" הוא שאל "הפחד, אין דבר שיכול להשפיע יותר על דעתו של אדם מאשר פחד, והפחד מוביל לכאב, והכאב ליאוש. כרגע יש לנו יצור מיואש כאוב ומעורר רחמים שלא מקשיב לנו." המלך סיים. הצריח קימט את מצחו. "אתה לא מבין נכון?" שאל המלך "הכי קל לשלוט על אדם שמאס בחיים, שאין לו שום רצונות משלו," הוא אמר בשקט. "אבל… לאדם תמיד יהיו רצונות משלו" שפתו של הצריח נקפצה, "אתה צודק, זו בדיוק המטרה. לעולם לא תוכל לשלוט לחלוטין באדם, אבל אחרי כמות מסיומת של עינויים הוא כבר לא יהיה אדם. אלא יצור מוכה וצייתן. זו המטרה, כרגע הרץ שלנו מאוד קרוב לשם. רק עוד קצת. והוא יציית לנו, רק צריך לגרום לו להבין את העיניין…

אסור לי, אסור לי לחשב, אסור לי לצחוק, אני לא בן אדם, רק זוהמה חסרת-מחשבה. זה מה שלמדתי. זה מה שלימדו אותי השוקר והשוט והחבלים. אסור לי להתלונן, כי אני רק משרת, רק עוד כלי שחמט. הפנמתי את זה. שמעתי את זה, זה חדר עמוק לתוך המוח שלי. אני לא יכול להפסיק לרעוד. כי כל כך קר לי ואני כל כך מפחד. אסור לי לחשוב על רובין, אסור לי לייחל שאני אראה אותה עוד פעם. אני גוש זוהמה פחדן, פתטי, טיפש, אין לי אישיות, אין לי מחשבות, אין לי רגשות, אם יהיו לי אז אני אקבל עונש. אלי לעמוד ישר, לא לחייך, לא לבכות, רק לא לבכות. אני לא בוכה אף פעם. אפילו שהם משאירים אותי בתא החשוך אני לא בוכה. גם אם אני מיבב כמו נמושה, אסור לי להזיל דמעה. אין לי כבוד, מותר להם להכות אותי כמה שהם רוצים. אני חפץ, אני שייך להם.
אסור לי לחשוב על רובין.