רץ ופיון-מתוקן. (שיניתי את הסוף. מושקע נורא)
"ברוק!!! זו אני! רובין!" אני צורחת ביאוש . אך ברוק ממשיך להסתער עלי בחרבות שלופות. אני במרכז שטח האוייב במשימה. היה איתי צוות. אבל… הם נעלמו. עכשיו אני מתחילה לחשוב שברוק תפס אותם. החדר בערך בגודל של אולם ספורט. וקול שקשוק החרבות מהדהד בתוכו. "אתה לא זוכר אותי?! בבקשה ברוק די!" אני מתחננת. פעם היינו כל כך קרובים. היינו חברים ואז. באחת המשימות ברוק נחטף. אמרו לי שהוא כנראה מת. אבל הנה הוא. עיניו הירוקות אפורות נראות חלולות. הוא מתגלגל קדימה ומזנק עלי. שתי חרבותיו שלופות. אני מתגלגלת הצידה ברגע האחרון. "ברוק! אל תכריח אותי להילחם בך!" השיער הבלונדיני הכמעט לבן של ברוק שאני רגילה לראות חלק כמו נייר ומסופר בדיוק רב עד תחתית הלסת. כרגע מבולגן ומלא זיעה. שפתיו הדקות קפוצות. מאז ומתמיד ברוק היה אדם יפה. אבל כרגע אני לא יכולה שלא לשים לב לחבורות שממלאות את גופו. ולפחד הטהור שמציף את עיניו. אני מכירה את ברוק. אין הרבה אנשים שיכולים לגרום לו לפצעים כאלה. ולפחד כזה. "מה קרה לך?!" אני מנסה לחלץ ממנו מידע. אך הוא לא מדבר. ברוק מזנק מעלי ונוחת עלי. מצמיד אותי עם גבי לרצפה. ברכיו נחות על כתפי וכפות רגליו היחפות ומלאות הפצעים מצמידות את ירכי לאבן שמשמשת לקרקע. ברוק גבוה. מאוד. אבל כרגע נראה שהוא שוקל חצי מהמשקל הוא הרגיל שלו. ואלוהים יודע שזה ממש לא היה משקל מיותר. החרבות שלו מורמות באוויר. העיניים שלו לא מלאות אקסטזה כמו בדרך כלל שהוא נלחם. אלא רק פחד וכאב. "מה קרה לך ברוק? אני יכולה לעזור" אני אומרת בקול רך. הוא פותח את פיו לדבר. ואז סוגר אותו בבת אחת. אני שמה לב לשפשופים שכנראה השאירו חבלים על מפרקי ידיו ורגליו. מישהו קשר אותו. ולא לזמן קצר. החרבות הדקות שלו עדיין באוויר. הוא לא הורג אותי. לפתע הוא מביט בחדות לעבר כניסת החדר. אבל אין שם כלום. "אני כל כך מצטער רובין. אבל…" הוא נעצר באמצע. "אסור לי…" הוא אומר בקול מפוחד. "הם יעשו את זה שוב רובין אני לא יכול לעבור את זה שוב! אני לא יכול! אני הרץ!" הוא רועד. "הם קשרו אותי… כל כך הרבה… עם הראש למטה. הם אמרו שאני הרץ. כל כך הרבה כאב רובין! אסור לי. אסור לי לספר לך. או שהם יכעסו. אסור לי שהם יכעסו עלי" הוא מייבב "אתה לא חייב לפחד ברוק. אני אעזור לך." נראה שלרגע ניצוץ של תקווה ניצת בעיניו של ברוק. אך הוא נעלם "אסור לי. אני הרץ. הם המלך. את פיון של האוייב. אסור לי. פשוט אסור." רץ? פיון? מלך? הוא מדבר על שחמט. מה הם עשו לו?… איך הם גרמו לו להתנהג ככה?… ידעתי שהאוייב אכזרי… אבל לא יכול להיות שהם…
ברוק סיפר לי פעם על שיטת עינויים מיוחדת. קוראים לה התניה בפחד. הרעיון הכללי הוא להזריק לשבויים סוג מיחד של סם. שמערפל את המחשבות ואת כושר השיפוט שלהם. ואז לגרום למוח שלהם לקשר בין הפחד והכאב שלהם לאי-ציות לחוקרים. "ככה מאלפים כלבי שמירה" הוא אמר באותו לילה "זה פשוט נורא. לוקחים לאדם לא את חופש הבחירה. אלא את חופש המחשבה" הוא עיווה את פניו בגועל "מחדירים בו פחד יותר עמוק ממה שאנחנו מסוגלים לדמיין בכלל"
אין ספק שזה מה שהם עשו לו. הם הרסו אותו. הם לקחו את ברוק והשאירו רק יצור מפוחד וצייתן. אני משליכה את ברוק מעלי. לא נראה לי שהוא באמת מתנגד כמה שהוא יכול. אחרי שאני נעמדת ברוק עדיין שוכב על הרצפה. רועד לחלוטין. אני ניגשת אליו לראות אם הוא בסדר ברגע שאני נוגעת בכתפו הוא תופס את ידי בלפיתה חזקה. "אני נכשלתי! בבקשה ממך! תהרגי אותי! הם יבואו עוד. עט. ואז… אני אהיה שלהם שוב! אני לא יכול לעבור את זה שוב!!! רק תהרגי אותי!" הוא מתחנן. איך הם עינו אותו אם הוא מעדיף למות מאשר לעבור את זה עוד פעם?! הנבלות! "ברוק הכל יהיה בסדר. הם לא יתפסו אותך שוב. אני לא-" דיבורי נקטע בגלל צליל פסיעות. אני מביטה בדלת ורואה גבר בן בערך 40 רזה כמו מקל צועד פנימה. לבוש בבגדים מפוארים. ברוק מתחיל להתנשף "סליחה! אני מצטער! בבקשה אל-" דבריו נקטעים בצרחת כאב נוראית. האיש שלפני שבריר שנייה עמד מולי כעת עומד ליד ברוק שמתפתל על הרצפה מכאבים. אוחז בצד גופו. איפה שלפני רגע בעטה בו רגלו של האיש בכוח. ברוק הוא לוחם מדהים. בקלות יחל לעצור את המכה. אך משום מה הוא רק מנסה להתנצל בפני האיש. אני מזנקת עליו ושולפת את החרב שנמנעתי להשתמש בה כל עוד נלחמתי בברוק. הוא מפיל אותי לרצפה בעמצאות אצבע אחת. הוא כל כך חזק. "רץ! רתק את האישה הצעירה הזאת" ברוק קם מהרצפה והביט בי. ואז ברגלו של האיש. ובמהירות הבזק הוא תופס את שתי ידי מאחורי גבי אבל לא מעקם אותן. ברוק עדיין שם בפנים. "קיוותי שלא איעלץ לעשות את זה. אבל אתה לא משאיר לי בררה נכון רץ?" פניו של ברוק מתעוותות בפחד. "בעמק קטן מסתתר לו רועה צאן" האיש אומר בקול אכזרי. לרגע אני לא מבינה מה לא בסדר איתו אבל ברוק פוער את עיניו לרגע. ואז צועק. ואז פשוט חוזר למקומו בפנים קפואים. עיניו חסרות מיקוד. כבר אין בהן פחד. כבר אין בהן שום רגש. "ככה הרבה יותר נוח. באמת נמאס לי מהיללות שלו" מתחשק לי להרוג אותו. אבל האחיזה של ברוק חזקה מידי. "מה עשית לו?!" אני צורחת בכל הכוח. לא נראה שממש אכפת לו. "כדי לי להרוג אותך או להשתמש בך להתנייה? את ניראית לי קשוחה. יהיה קשה לאלף אותך נכון? מצד שני זה מה שחשבתי אליו. ואת האמת. ברגע שהבנו את הפחדים האמיתיים שלו זה היה פשוט. ידעת שהידיד שלך מפחד להיות לבד בחושך? הוא ממש התחנן שלא נלך. פשוט פתטי" אני רוצה לערוף לו את הראש. ידעתי שברוק מפחד מזה. אני יודעת גם למה. שברוק היה בן8 אבא שלו נרצח. והוא נשאר בסמטה החשוכה כל הלילה וחיבק את הגופה של אביו. לקח לו שנתיים לסמוך עלי מספיק בשביל לספר לי על זה. "חתיכת נבלה" אני כמעט יורקת את המלים. "טוב את חצופה. רץ תסביר לה." ברוק מעקם את ידי וכמעט שובר אותה. אני צועקת בכאב. "את חלשה להפליא. איך קיבלו אותך ליחידה בכלל? לזכותו של הרץ הפחדן שלנו כאן הוא יודע להילחם. את חסרת תועלת לחלוטין! רץ. תשבור את המפרקת-" דבריו נקטעים שעוד אנשים מתפרצים לחדר. היחידה שלנו "רץ טיפש!!! היית אמור להרוג אותם!" הוא צועק ומתקדם לעברנו. קרייג המפקד של היחידה יורה בו. האיש נופל בצרחות לרצפה. הכדור פגע בכתף שלו. ברוק לא מגיב. רק נשאר קפוא במקומו. ידו חוסמת את פי. קרייג מתקרב אליו בעוד ששני חברי היחידה האחרים תופסים את האיש.
הם לא יודעים על מה שהם עשו לברוק
אני מנסה לצעוק להזהיר את קרייג. אבל לפני שאני מספיקה ברוק כבר השליך אותי על הרצפה והחל לתקוף את קרייג. השניים שעד עכשיו קשרו את האיש רצים לעזור לו. ברוק מתפתל בטירוף שהידיים מנסות לאחוז בו. אני מנסה לעזור להם. אבל ברוק שולף את החרבות שלו. זה השלב שבו כולם נסוגים. כל מי שמכיר את ברוק יודע שעם החרבות שלו הוא יכול להרוג את כולנו. הוא מסתער על קרייג. ומישהו מנצל את זה כדי ללפף חבל סביב הרגליים שלו. ברוק כושל קדימה וקרייג מצמיד את הכתפיים שלו לקרקע אותו אחד שקשר את רגליו קושר את ידיו ורגליו בקשר מחוזק. עכשיו שברוק חסר כל יכולת תנועה קרייג פונה אלי בבקשה לתשובות. "הם עינו אותו. התנייה בפחד. ועוד משהו. שמחק אותו לחלוטין. אני לא יודעת מה. האיש הזה אמר משהו על עמק קטן ופתאום ברוק עיקם לי את הידיים מאחורי הגב. הוא קרא לו רץ. ולי פיון. בגללי הוא השתמש בדימוים של שחמט." קרייג מהנהן. "הלוואי שיכולתי להבין מה קורה כאן. אבל אני חסר כל מושג בדיוק כמוך. משהו חטף אותנו מהמסדרון שהלכנו בו. הדבר האחרון שאני זוכר זה משהו כבד פוגע בראש שלי. שהתעוררנו. היו כמה חיילים… שכנראה נפגעו יותר. הם כבר לא יקומו.. " הוא אומר. "את מבינה שברוק נחשב פושע מלחמה עכשיו…" האסימון נופל
ברוק פושע מלחמה
כלוא בתא קטן ומסריח
לבד בחושך
"אתם לא יכולים לעשות את זה! הוא לא שלט בעצמו!!! תתענו לאי שפיות זמני או משהו!!! הם עינו אותו קרייג!" אני צורחת. קרייג נד בראשו בעצב "אולי הם עינו אותו. אבל פגשתי אנשים שעברו התנייה. הוא עדיין שלט בעצמו. אבל פחד מידי בשביל להתנגד. אולי היה אפשר לעשות משהו. אבל אי אפשר להוכיח שהוא עבר את זה. וברוק לא בדיוק במצב למתן עדות…
חודש אחרי זה אני יושבת בחדר הצפייה. בוהה באנשים שחוקרים אותו. ברוק רק מביט הקיר במבט מזוגג. הוא ככה מאז שהחזרנו אותו לבסיס. הם לא מרשים לי לראות אותו. כי בפעם שעברה שניסיתי לדבר איתו הוא התחיל לצרוח. קרייג אומר שאני כנראה מזכירה לו את מה שקרה לפני שחטפו אותו. ובגלל שהוא זוכר את הדברים האלה במעורפל אז שהם חוזרים אליו בהבזקים הוא מפחד כל כך. קרייג עושה מחקר. הוא מנסה להבין מה הם עשו לו. בדיוק באותו רגע ברוק מתפרץ פנימה "היפנוזה!!!" הוא צועק. "מה?" אני מבולבלת "זה מה שהם עשו! הם הפנטו אותו! זה כל כך הגיוני! איך לא חשבנו על זה קודם?! את חייבת להיזכר! מה האיש ההוא אמר?" זה טיפשי. אלא החיים האמיתיים לא סרט מתח גרוע. אבל זה לא יכול להיות יותר גרוע מעכשיו "משהו על עמק קטן ורועה צאן… רועה צאן מתחבא בעמק קטן? או אלי זה היה… בעמק קטן מתחבא רועה צאן." אני אומרת לבסוף "זו הסיסמה רובין!!! זו מילת ההפעלה!" קרייג רץ החוצה. ואני אחריו. שנינו נכנסים לחדר החקירות שם ברוק קשור לכיסא "בעמק קטן מסתתר רועה צאן!!!" קרייג צועק. עיניו של ברוק נפערות. "אני… הוא… רץ?…"הוא אומר בבלבול. "חקרתם אותי… אני עדיין רץ?" הוא שואל. קרייג מתיישב מולו. "אתה כבר לא רץ. אתה מוגן" הוא אומר. "אני… זוכר… נדמה לי." ברוק מכווץ את גבותיו "רובין?" הוא קורא בשמי. אני מתיישבת מולו. "אני הרגתי אותם נכון? וניסיתי ל…" הוא לא יכול להמשיך. מבטו מושפל. אני מלטפת את ראשו במחווה מנחמת." כל כך פחדתי רובין. אני עדיין פוחד. כואב לי. זה אומר שאני חלש? או פחדן? הם קראו אותי כמו ספר. פשוט ניצלו את כל החולשות שלי. סחטו ממני את כל המידע…" דמעות מציפות את עיניו. אני מלטפת את ראשו בתנועה מנחמת. אני יכולה להרגיש את הבליטות והחבורות שהשאירה פגיעה של חפץ כהה כלשהו. הוא לא בוכה. אני פשוט יודעת שהוא רוצה לבכות אבל לא מרשה לעצמו. אני אוחזת בידו הדקה. אני יכולה להרגיש את את הגלדים שמכסים שריטות עמקות.
***
ברוק עבר חוויה קשה מאוד. אבל בעזרתה של רובין הוא הצליח פחות או יותר להשאיר אותו מאחוריו. אחרי שלוש שנים המלחמה נגמרה. הם ניצחו. ברוק קיבל עיטור מיוחד לכבוד אומץ ליבו. אך הוא אמר שהיא לא מגיעה לו והצמיד אותה לחולצתה של רובין. עד היום ברוק לא מוכן לספר מה בדיוק קרה במרתפי העינויים השל האוייב. אבל במשך השנים הוא סיפר ששוקר חשמלי ושוט היו מעורבים בעניין. ברוק ורובין קרובים יותר מעולם.
הם כבר לא נהנים לשחק שחמט
תגובות (2)
מ-ד-ה-י-ם.
כל כך יפה, כתיבה מושקעת ורואים את זה. בקושי שמתי לב שאין פסיקים, הכתיבה מושכת וסוחפת. אחד הסיפורים הכי יפים שלך. אולי תנסי להמשיך אותו? הוא נראה מדהים, כמו ספר אמיתי שצריך לצאת לאור. מותח ומרתק. במילה אחת – וואו.