רפיק

"החיים שלנו הם פגיי תוקף." הוא אמר בהתלהבות מרגיש שזיקוקים יוצאים לו מהאישונים, כשהוא זורק בברוטליות את המימיה על אבני הבזלת. זה היה בלתי נמנע. הוא היה מותש. למרות שהוא תיכנן, חלם ושאף להגיע לרגע הזה. עמית לא הצליח להפנים את הצבע הירוק שכבר שבוע וחצי טבוע בעורו, ולא את הבד המגרד. "עמית! אתה חייב לרוץ לתורנות מטבח!" היו לו בדיוק שלוש דקות פנויות והוא בחר לנצל אותם בשכיבה על הגב ובהייה בשמיים.
כל החברים שלו לצוות חשבו שהוא משוגע. "למה אתה לא הולך לישון?" הם היו מנצלים גם עשרים שניות פנויות כדי לישון. אבל הוא היה חייב לעכל. הוא קם בחיוך, אמר תודה לחברו, שהציל אותו מהעונש שהיה עלול לקבל, והתרחק לכיוון המטבח. שומע ברקע את צעקת חברו "תזהר ממפלצות הברזל" עמית ידע שהוא התכוון לסירי הענק. אבל הוא חשב על מפלצות אחרות לגמרי. מה אמא שלו הייתה אומרת, אילו הייתה יכולה לראות אותו כאן עכשיו עם המדים? הוא ידע שלמרות שהיא גרה קרוב החלום הזה לא יוכל להתממש. זה מסוכן מדיי בשבילה וגם בשביל המשפחה הרהר בעצב כשהוא ממשיך ללכת. הוא חשב גם על המפלצת הגדולה מכולם, מה החברים שלו יגידו, מה הם יחשבו עליו שישמעו לראשונה את שמו האמיתי רפיק?