רעש שונה

קול תיפוף נורא חדר לאוזניי. פקחתי את העיניים והסתכלתי על השעון, שהראה כבר את שעת הצהריים המאוחרת.
בן השכנים כבר כמה שבועות מתאמן. מנגן לי על העצבים שעות על-גבי שעות.
קמתי מהמיטה ובצעדים כבדים ורדומים הלכתי לכיוון המטבח. כבר שבועיים שלא החלפתי מצעים וגופי גירד נורא.
פתחתי את דלת הארון העליון והוצאתי כוס, נקיה פחות או יותר. מזגתי את הקפה הקבוע והתקרבתי לעבר החלון. פתחתי את התריסים ואור מציק הציף את החדר השומם.
השמש היתה שם, כהרגלה, בדיוק כמוני, לא זזה לשום מקום. זרחה גבוה בשמיים וסינוורה את עיניי.
הסטתי את המבט והוצאתי סיגריה, מאלו שגילגלתי עוד אתמול. פעם הייתי מעשן ווינסטון, הסוג האהוב עליי, אבל הכסף מתחיל להגמר ואין באופק עבודה.
השקט שהפך לתושב קבע בבית שלי, שיגע והעיק על סדר היום שלי. שקט מחריש אוזניים שרק הזכיר והעיד עד כמה חיי עלובים וחסרי תוכן.
העדפתי כבר לשמוע את זוועות הבוקר שלי, התיפוף המזעזע. הכל היה עדיף על השקט הזה.
מאז שהיא הלכה חיי הפכו לנטולי משמעות, לכלום.
רוב חיי עברו בבית הזה – ההליכה לבית הספר, לתיכון, הנשיקה הראשונה, הבילבול המיני ואפילו החוויה המינית הראשונה.
כל תקופת נעורי, עוד כשהורי היו כאן איתי, אהבתי את הבית ושמחתי לבלות בו את זמני.
היום אני לא מסוגל לראות עוד את הקירות האלו. כל-כך הרבה זיכרונות, אני עוד אתחרפן.
והיא, היא תמיד הייתה שם. הכרתי אותה עוד מהגן – הילדה הכי יפה בגן.
הייתה חולקת איתי את החוויות הראשונות שבכל דבר. כשהיא הייתה כאן, איתי, יכולנו לדבר שעות, לצחוק ולהנות. כמה שהיא חסרה לי.
הסטתי לצד פיסת שיער מרדנית שנכנסה לעיניי. לא נאבקתי יותר והנחתי לדמעות לזלוג. דמעה אחר דמעה, יוצאות ומרטיבות, שוטפות הכל.
כל-כך אהבתי לחלוק איתה, לחלוק הכל, אפילו שקט. אני מתכוון, לשבת ולראות איך היא שותקת מולי, ולדעת שהיא שלי. ידעתי שהיא שם, והיא לא תעזוב. אחר-כך היא הייתה מתנפלת עלי בנשיקות.
כשהיא הלכ לא ידעתי איך להתמודד עם זה.
איבדתי חברה, בן אדם מדהים, שותפה לחיים. איבדתי אהבה ואת הטעם שלי, הטעם להמשיך.
הכל קרה כל-כך מהר. לעולם לא אסלח לעצמי שנתתי לה ללכת.
הדמעות הולכות וזולגות ואני עדיין לבד בחדר הריק. עוד סיגריה, אציט כמה תקוות נוספות.
דמיינתי את הפנים שלה, מחייכת אליי בחיוך השובב שלה. שן אחת שלה בלטה מעט, ונתנה לחיוך מראה ילדותי קצת.
מה הייתי נותן כדי לנשק אותה עכשיו.. אבל היא כבר לא כאן, לא שלי. מצחיק לחשוב שבגללי.
אולי זה הגיע לה, ועוד עם מי? עם המתופף הנורא הזה?
גם אותו אני מכיר מהילדות.
הדם שנזל לו מהמצח היה אדום, אדום בוהק, כמו הצבע של הכדור שבו היינו משחקים אז, פעם, עוד בגן השעשועים הישן.
היום במקום הגן הזה עומד איזה בנק מזדיין. זו בגידה. לא התאפקתי.

קול תיפוף נורא חדר לאוזניי. פקחתי את העיניים והסתכלתי על השעון, שהראה כבר את שעת הצהריים המאוחרת. השכן כבר כמה שבועות מתאמן, דופק על הקירות. מנגן על העצבים שעות על-גבי שעות.
קירות בית המשוגעים האלו עוד ישגעו אותי.