רעש מכשפות ודם מתוק

את הרעש של אותו יום אני לא אשכח לעוד הרבה הרבה זמן. אני לא יכולה אפילו לתאר את מה שאני מרגישה. את מה שאני חושבת. את מה שעשיתי.
הכנות שלך היתה כל כך לא צפויה, שזו היתה תגובתי הראשונה. אינסטינקט, תקרא לזה.
אמרת לי פעם שאתה לעולם לא תוכל להיות מורעל משפתיי, שהאהבה שלך תמיס הכל. הייתי צוחקת ושרה לך שירים, על תמימותך, על העקשנות שלך לא להאמין לדברים שאתה לא יכול לראות, על היופי שטמון בך.
ועכשיו, עכשיו הלב שלי כבר לא אדום, כבר לא פועם עם דם.
פעם היית נחוש בדעתך שמכשפות לא יכולות לפגוע בני אדם, שאני לא אדם מסוכן. איש מעולם לא הצליח להניע אותך מדעתך. כולם אמרו שכושפת, שאני עשיתי לך את זה, שלקחתי אותך קורבן.
לפחות עכשיו הם יכולים להגיד שהם צודקים.
אני בטוחה שאם היית יכול היית אומר להם שזאת לא אני, שזה אתה, שאתה זה שסובב אותי והצמיד את שפתיו בכוח אל שלי, נחוש להראות לי, להראות לכולם, שהם טועים.
טעם דמי בער בך, התסיס את ליבך ברעל מתוק שרק גרם לך לרצות עוד. ידיך, שאחזו בי בחוזקה ריתקו אותי למקומי, מנעו ממני להפסיק את הפשע הזה.
זה שקר. שקר. יכולתי להשתחרר אם רציתי, הרי מי אתה שתגבור על מכשפה מנוסה כמוני? אך טעם שפתיים חיות גירה אותי, הזכיר לי כמה טוב זה לאהוב. כמה תשוקה טמונה ברגש הזה.
אתה קרסת על כתפי, סנטרך מלא בדם מבריק ושפתייך מחייכות כנגדי. מוות הוא לא הכל, אמרת, אבל לא חיית מספיק בשביל להסביר לי את כוונתך.
האנשים שמצאו אותך ראו אותי מסתלקת, כמו שדת לילה. הורגת ועוברת הלאה. הם שרפו את גופתך ביום ההוא, מחשש שמא דמך המעורבב בדמי יברא עוד כמוני באדמה.
עכשיו שאתה מת, וצלילים של העבר שלנו עדיין בוערים באוזניי, איפה זה שם אותך, כאהובי, או כקורבני?
עכשיו, אתה מת.