רעות

"רגישות ומודעות זה אוברייטד", קרן מלמלה בזעם לאחר התקף חרדה נוסף. הבית הגדול היה ריק, ימי שמינית חופשיים וחלולים, בלי-עתיד-בלי-תקווה-בלי-חלום. רעות הגיעה לפני שעתיים, כמו תמיד בהתקפים האלו, מתייצבת מיד, מגישה כוס מים קרים, יושבת למולה, מקשיבה. שותקת.
יש אמת ברגעים האלו, רעות חשבה, בעצב הטהור, כאילו קרן משילה מעצמה מסכת-מגן. אלו הרגעים שהיא מתגלית עירומה מהזוהר שאופף אותה בדרך כלל, מהאיפור והחיוך. היא שוכבת על הספה, חפיסת שוקולד קרועה על השולחן משמאל, אור חלש מרצד מהטלוויזיה. "רגישות ומודעות זה אוברייטד", היא טוענת מחדש, "מה זה עוזר לשים לב, להיות אכפתי, לנתח את העולם ממיליון זוויות שונות? בטח ייקח לי עד איזה גיל 30 ללמוד לחיות עם ההצפות המסריחות האלו, וגם אז, כשאפסיק להיפגע מכל מילה, כשסוף-סוף אבין את החוקים הלא כתובים של יחסים חברתיים, גם אז יש לי עד המוות להביט בכאב של אחרים, לא, לא להביט, אם זה היה מסתכם במבט זה היה בסדר, אני מדברת על להרגיש כאב של אחרים, שהשריטה שלהם מדממת גם אצלך, כאילו נעלמת האפשרות להדחיק בשקט".
קרן מתיישבת על הספה, נאנחת, מישירה מבט מיואש לרעות. הזמן עומד במקום כמו שלולית עכורה.
בדיוק כשקרן חשבה שמה שיש זה כל שישנו, שככה תרגיש כל החיים, שדברים לעולם לא ישתנו, היא קיבלה הודעה מחברה ("יוצאות עוד רבע שעה לאביב, יש מסיבה! בעניין?") בצירוף תמונה בשמלת מיני שחורה. בבת-אחת, כאילו לחצו לה על מתג פנימי, קמה מהספה ופצחה בדילוגים נלהבים לחדרה.
כשרעות ממתינה בסלון, יושבת ועומדת לסירוגין, מתעטפת בה תחושת מיותרות. כל פעם מחדש מגיע הרגע בו היא תופסת כמה היא לא באמת נחוצה לקרן. שעות היא מנסה לדובב אותה, להקל עליה במילים, והנה, די בהינף אגודל למחות חרדה. הזמנה למסיבה פותרת מה שפסיכולוג לא. אז מה שווים כל המילים הללו? למה לטרוח? הרי היא יודעת מה יקרה עוד דקה או שתיים, קרן תצא מחדרה עם הגוף המדהים שלה, לבושה בגינדור, בדרך למקום בו כולם יבחינו בה, בדרך לפלירטוטים וחיוכים ומחמאות ואהבה, וכמו בפעם הקודמת, תשאיר את רעות עם ארבע קירות, לא תעלה בדעתה להזמין גם אותה. ולמה שתזמין? העולם מתחלק חבורות חבורות, רעות לא שייכת, עם השיער הג'י'נג'י-מתולתל והזגוגיות העבות במשקפיים, עם הסמרטוט השמן שמוכר בציבור בתור הגוף שלה, עם ההשתבללות והלחץ התזזיתי שמכים בה באירועים חברתיים. אני וקרן משדרות בשני תדרים שונים, קווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו. סתם במקרה אנחנו שכנות ולכן אני מוזעקת בנקודות משבר. מעבר לזה כלום. כלום. אם לא היינו שכנות כנראה לא היינו מדברות אחת עם השנייה. ומה קרן מקשקשת על רגישות ומודעות, מה היא כבר יודעת על כאב, על זרות, על דחייה. היא מטייחת, היא משקרת! כל הדיבורים שלה על רגישות וחרדה מכסים על אנוכיות נרקיסיסטית וקטנונית. איך מישהי רגישה אפילו קצת יכולה ללכת לה למסיבה ולהניח אותי פה לדעוך. כן, ככה זה, קרן לא קיבלה את מנת הצומי היומית שלה, את הטפיחה לאגו, ולכן היא הביאה אותי. אני קהל של איש אחד, בסך הכל תפאורה לקרן, שכמובן במרכז הבמה, משחקת נהדר חרדה, יודעת לבכות במקום הנכון ולהתנשם בכבדות כשצריך. זה כל הסיפור. אני פרח קיר ותמיד אהיה כזו. זה כל הסיפור.