רסיסי כנף

הוא ניסה לפרוש את כנפיו שהרגישו כמו מתכת , הוא לא הצליח להזיז אותם, הוא הביט מעלה, וראה שמיים , דבר שלא ראה מעולם , הוא ראה דברים זוהרים בחשיכה ,שוב הוא ניסה לפרוש את כנפיו, 'בבקשה …בבקשה..' קולו הדהד ביער החשוך , הוא החל לאבד כל תקווה , כנפיו לא עבדו , הוא לא ידע איפה הוא ,הוא התמוטט לישיבה וחבט בקרקע עם ידיו החשופות, הוא לא ראה כלום , אבל הוא הרגיש את הכאב.
הוא הרגיש את הכאב בידיו שהלך וגבר מרגע לרגע, הוא הביט בידיו והצליח לראותם בעזרת אור הירח שצץ פתאום , ידיו היו מכוסות בצבע אדום שכמותו לא ראה- אבל הוא הבין שזה כואב, הוא שמע שדברים כאלה קוראים רק בסיוטים הגרועים ביותר.
כאב חד עצום תקף אותו , "לא עשיתי כלום.." הוא מלמל וקולו רעד , "למה זה מגיע לי ?" הוא צעק אל הדממה נואש , ללא כל תקווה נשארה.
הוא לא רצה לעשות משהו רע , הוא רק קיווה להיות הוא עצמו , לעשות כרצונו, ולא לחיות לציפיות של אנשים אחרים, פיסת הזיכרון הכואבת שבצבצה במוחו ריסקה את ליבו .
הוא ידע שלפניי שהוא הגיע לקרקע ,הוא נפל לבור שנדמה היה אינסופי – שנחשב היה כמאסר עולמי, כעונש הכי גרוע שמלאך יכול לחוות, האם זה מה שקוראים לו אי צדק?
'מה עשיתי..' המחשבה הדהדה במוחו הלכה וגברה בזמן שהוא הרגיש כאב חד בגב, הוא הרגיש כיאילו שמשהו הולך ונתלש ממנו , משהו חשוב מאוד מעצמו, הוא התייסר מכאבים ו'התרסק' על הרצפה בחוסר עונים. הוא בכה, בכה לירח שהתעלם ממנו , הוא צרח מנסה להשיג עזרה , "הצילו …בבקשה.." הוא ניסה להיאבק בכאב ובקור שחילחלו בו .
המלאך הביט בירח והרגיש שהוא לועג לו ,
'האם זה גורלו של מלאך שנפל מהשמים?,'
המלאך שמע קול והפנה את ראשו לקול, הוא ניסה להסתדר למצב עמידה, הוא הרגיש כיאילו שכנפיו ייתלשו בכל רגע, הוא הלך צעד צעד אחר הקול , האם זוהי שירת הירח המלגלג עליו בסתר? או שירת האגם שמנסה לגרור אותו אליו?
'היכן הוא ?
האחד שנפל, וסולק מהממלכה הרחוקה?
היכן הוא?
האחד שניסה להשתחרר מהאזיקים שכבלו אותו למקום אחד?
שם הוא,
שם הוא נפל , במקום קרוב , קורבן לדממת הלילה ולצחוק הירח .
שם הוא נפל כקורבן לשירת האגם הסוער,
איפה שהוא נפל ,שם נחרט גורלו לעד,
להינצל לא הצליח ונפל לאפלה.
קול תקווה יפה שמע והתקדם לכיוונו , אך ברגע שהוא הגיע – נחתם כבר גורלו.'
שירת האגם הסוער עירפלה את חושיו והוא כבר לא הרגיש את הכאב שהיה, הוא לא ידע אם כנפיו כבר לא מחוברות לגבו, או שמא הן עדיין שם -שבורות וחלשות, רגליו כבר היו טבולות במים , הוא שמע את הקול, מגיע ממרכז האגם , קול מלטף, שהאיר את דרכו, לא היה לו איכפת גם אם הוא הולך למוות, הוא רצה להתקרב לקול , לאותו הקול שהבחין בו.
"זה גורלו של מלאך שנפל מהשמים לאדמה." הקול הרך לא עזב אותו ועטף אותו, למלאך כבר לא היה איכפת מה טוב ומה רע, הוא רק הרגיש נואש , שבור, וחסר עונים, הוא רצה תקווה, לא משנה ממי או ממה התקווה תגיע, הוא רצה אותה. הוא רצה להרגיש אהוב שוב, רצוי, כל הרגשות האלה עירפלו את ראשו יותר , בשלב מסוים הוא החליק ונפל לאזור עמוק מאוד בתוך האגם , הדם שהיה על עורו החל להישטף ובמהרה האגם שינה את צבעו לאדום , המלאך רק התפוגג ונעלם מהעין.
'זהו גורלו של האחד שהשתחרר מאזיקי הכפיה ,
זהו גורלו של אותו האחד שלא עמד בציפיות וסולק מהממלכה הרחוקה,
זהו גורלו של האחד שידו בדם מכוסות,
זהו גורלו של האחד שהפר את מילותיו- את מילותיו של האדון.'
בעודו עטוף במים ובשירת האגם הוא חשב עוד הפעם, רק בגלל שהוא הביעה דעה נגד גן עדן ..החשיבו אותו כ..בוגד? זה הגיוני בכלל..?
האם העולם כה אכזר , כדי.. לתלוש אותו מאהוביו ברשעות.
עד שהוא חשב שהוא סוף סוף מקבל את החופש שלו- את החופש לחשוב בישביל עצמו , הם עוד החליטו לשלוח אותו לכאן , לבור הייסורים, ולמות לבדו בתוך דממת השירה?