רסיסי חרסינה

הבוקר ראיתי פיל. זה שוב קורה. זה כבר יום יומי, וזה כבר לא רק בבוקר. בהתחלה עוד יכולתי לחשוב שזה חלק מחלום אבל הפיל היה שם גם אחרי הגילוח. בהתחלה עוד יכולתי להגיד שהוא לא שם כי הופיע במעורפל. אבל עכשיו, כמו גוש בטון אפור הוא מסתיר את שדה הראייה. והוא גדל כל יום. ועדיין, נכון להיום, הוא גם נעלם לפעמים. מה יקרה כשיחליט להישאר בצורה קבועה, ולא לזוז יותר?
מה אני יכול לעשות? עם מי אני עוד יכול לנסות לדבר? ניסיתי עם שלום מלכי, המתכנת מהתפעול. אני זוכר את היום. היינו בפינת הקפה. דאגתי שנהיה רק שנינו. הוא נראה כמו בכל יום אחר, עם אותה החולצה ואותו הג'ינס, כבר שנים, ותמיד חצי מהחולצה בחוץ. התחלתי לדבר בעקיפין, ולשאול אותו לשלומו ואיך הוא עם הראיה, אם אין לו כאבי ראש, טשטושים… בהתחלה ענה לי אוטומטית, פתאום התיישר והסתכל בי מאוד מרוכז. "תומר, אתה בסדר?", שאל, "קרה משהו?". "לא, לא", אמרתי מהר. מהר מדי. ואז הוא אמר לי: "תיזהר, חבר, עוד לא חזרת לעצמך אחרי הביקורת האחרונה של בקרת האיכות. אתה נראה מאוד עייף. ה-ISO 9000 יכול עוד לחכות, אל תהרוס את עצמך". וזה היה הכול. כל המשך יכול היה רק לסבך אז מלמלתי משהו והלכתי.
למי לפנות, עם מי לדבר? מירי לא תעזור לי, זה בטוח. היא רק תנצל את ההזדמנות לשפוך עוד קצת רעל. על הבית ביוקנעם שלא קנינו כשמחירו נמדד בגרושים, ועל המטבח שלא החלפנו כבר חמש שנים ועל הקיר בחדר הטלוויזיה שעוד מחכה לשפכטל וצבע אחרי הנזילה האחרונה. ממנה אני מסתיר אפילו את בקבוק הוודקה שנמצא באופן קבוע בבגאז'. עוד מעט היא תשים לב גם לששים השקלים שנעלמים כל יומיים. היא יודעת ש- Wellbutrin היא תרופה נגד כאבי ראש. לרופאים אני לא יכול ללכת, אפילו לא לאופטומטריסט. הרי במינימום ישללו לי את הרישיון. אולי בצדק, כי עכשיו הפיל מופיע גם בעת נהיגה. מזל שאני מכיר את הדרך לעבודה בעל-פה, כן, בעיניים עצומות.
ניסיתי לא לישון כדי שלא יהיה בוקר ולא יהיה פיל, וזה עבד לשלושה ימים אבל אז הוא הופיע; כועס ורץ בעוצמה ובמהירות לכיווני, עם החדק מתנדנד לצדדים. גדול, אפור ומאיים. מזל שישבתי כשזה קרה. היינו בישיבת הבוקר. נתתי לדני לדבר. אני קפאתי וניסיתי לשמור את עצמי בחתיכה אחת, שאיש לא יראה ואיש לא ירגיש.
אז אני לבד. אני והפיל. אני איש הפיל. אי אפשר כבר לברוח ממנו. איך אפשר לברוח מפיל? נשארה לי רק אופציה אחת: כניעה. כניעה ואמונה שהוא ירחם עליי ויוביל אותי. בכל מקרה אני עייף מדי להוביל, ובטח שלא את עצמי.