נגמרת בתוך הריקנות

ריקנות מוזרה מילאה את גופה כל פעם אשר הסתכלה מהחלון. לא שזה היה משהו חדש. כבר מזמן שלא יצא לה לצאת מהבית, או לדבר עם מישהו. קצת קשה לרדוף אחרי החברה. אולי זה הגשם הראשון שמשאיר אחריו ריח של זכרונות נוסטלגיה נעימים אשר דוקרים את גופה. כמה שהעבר לא חשוב וכבר חלף, ואומרים שאין להתעסק בו. מה עושים כשזה כל מה שנשאר? הרי כולם ממשיכים, משיגים דברים מסויימים, איך יכול להיות שנשארה מאחור? היא הרי כל כך יפה, ומצחיקה. היא תמיד אמרה
"זה בקטנה, זה יעבור."
איפה אותה אופטימיות שהייתה נותנת לה את הכוח להדביק חצי חיוך שקרי על הפנים ולהמשיך? איך כבו עיניה, הרי הייתה כה חזקה.

היא נעלה את נעליה ויצאה מהבית, הצורך בבגדים יפים או באיפור מזמן דהה. מעיל מעל הפיג'מה שלה סיפק אותה. הרי מה זה משנה? מילא כל שיראה אותה רק יחלוף על פניה. תיבת הדואר הייתה מלאה במכתבים, כנראה כל זה תשלומים היא חשבה לעצמה. זה לא משנה, אין לה את האמצעים לשלם. רעש המצית שלה היה הדבר היחיד שהפר את הדממה ברחוב הריק למרות השעה הלא מאוחרת. היא לקחה עוד שאיפה מהסיגריה. הכל נראה מת, ועצוב. כמעט כמוה. היא לא ידעה לאן הולכת, לא הייתה כל מטרה, אפילו לא דמעות. היא ידעה שזה הולך להיגמר, ולא הייתה בה חרטה, מה שדקר אותה עמוק יותר. רק ראשה המסוחרר עדיין פה, וגם זה לא להרבה. הרי היא כבר בלעה הכל.