ריקוד

יום חג היום. זה יום החתונה של נכדה הבכור איזי. איזי, שנקרא על שם בנה שנהרג לפני כל כך הרבה שנים. כבר חשבה שלא תזכה, שהרי מזמן כבר חצתה את גיל 90. הנכדים האחרים התחתנו, ואפילו זיכו אותה בנינים נפלאים, ורק זה, הבכור מתמהמה.
עד לפני חמש שנים עוד התנהלה בעצמאות מלאה. היתה יורדת לשוק ומכינה מטעמים שאפילו גדולי השפים לא הצליחו להכין. שמם של בורקס החצילים שלה יצא למרחוק.
לאט לאט התחילו עיניה לכהות ובריאותה להדרדר. מאז היא חיה בעיקר בעבר. עבר מפואר של תל-אביב הקטנה, של גידול הילדים, של עבודה וחברות. מהחברות כבר לא נשארה אף אחת והשידורים ברדיו מצליחים להפיג את בדידות ההווה רק לשעה קלה.
והיא עדיין מחכה. יודעת שיש עוד משימות להשלים –אפילו בחושך.
עכשיו היא כאן. מאזינה. שומעת "הרי את", שומעת "מקודשת, מקודשת, מקודשת" ועיניה הכהות בורקות.
מוזיקה. איזי, החתן, מזמין אותה לרקוד. הוא אוחז בכתפיה והם נעים יחד בקצב המנגינה. חבוקה בין החתן והכלה היא מרימה רגל אחר רגל. לא רואה אבל שומעת. שומעת את המעגל שמתאסף סביבה ויודעת. יודעת שמחיאות הכפיים הקצביות מיועדות גם בשבילה. יודעת שברגע זה, כאן ועכשיו, מתלכד העבר עם העתיד ורגליה הרוקדות אומרות לה שהיא סוף סוף מוכנה.