ריקוד נצחי

אבודה במרחבי הזמן, כשראשה מוטה מעט אחורה, רגלה האחת מונפת למעלה, וידיה כלפי השמיים.
איש אינו בא לבקרה,
איש אינו מתייחס,
מטפל,
מחבק.
היא לבדה רוקדת, את ריקודה הנצחי. היא אינה יודעת איך הגיעה לכאן, הוא מדוע היא רוקדת. היא אינה יודעת דבר, כי איש אינו רוצה להסביר לה.
מדוע כולם ככה כלפיה?
מדוע כולם מתרחקים?
היא ממשיכה להסתובב, מסובבת את ידיה באוויר לפעמים, מורידה ומעלה את רגלה.
האם יהיה לזה סוף? האם מישהו יבוא להציל אותה?
היא רואה אותו. הוא מתקרב אליה. היא לא יודעת איזה טעות היא הולכת לעשות שכך שהיא בוטחת בו.
הוא מסוכן.
יותר נכון, ערמומי.
היא התמכרה, הלכה לאיבוד. היא כבר לא מי שהיא היתה בעבר. היא זנחה הכל, כל מה שידעה והכירה.
אנשים ידעו על כך, הרי שמועות מתפשטות במהירות, אבל אף אחד לא בא ואמר לה לעצור, שזה מסוכן, פוגע בה, הורס אותה.
הם התעלמו

מותה כאילו לא עניין אנשים, הרי אף אחד לא הכיר אותה.
היא נקברה במקום עלוב בבית הקברות, כי אף אחד לא רצה לשלם בשביל מקום קבורה הולם בשבילה.
כל זה קרה מזמן ועדיין, גם פה בשמיים, היא עוד רוקדת את ריקודה הנצחי. כשראשה מוטה מעט אחורה, רגלה האחת מונפת למעלה, וידיה כלפי השמיים.
מחכה למישהו שהתייחס אליה.