ריצה למרחקים
אומרים שהחיים הם ריצה למרחקים. אם ככה, מה קורה למי שעוצר לרגע? החיים ממשיכים בלעדיו? מה קורה אם מישהי רוצה לקחת הפסקה? איך היא יכולה לעזוב הכל? איך היא יכולה להאמין שהחיים לא ימשיכו בלעדיה?
ואם היא עוצרת, גם אם לשנייה, והם ממשיכים? הם לא עוצרים לחכות לה, כדי שלא יחכו להם.
הלולאה לא עוצרת. אי אפשר לעצור. לאט לאט נשחקים, רוצים לעצור, להפסיק, אבל ממשיכים, כי עדיין יש מה שדוחף אותנו להמשיך. יש לנו חיים, אבל לאט לאט גם הם נגמרים, כמונו.
ואז מגיעים אנשים חדשים, בני אדם חדשים, שנולדים לתוך עולם אחר. לא נצליח להבין אותם כמו שהם לא יצליחו להבין אותנו, לפחות לא בבירור.
מה אם החיים לא היו כאלה? מה אם היה אפשר לעצור הכל, לקחת נשימה, לנוח, ואז להמשיך?
יש כאלה שיגידו שאפשר לקחת חופש, אבל גם לו יש מחיר. גם הוא עולה משהו, גם אם לא כסף. הוא לוקח מאיתנו זמן. הוא משאיר אותנו מאחורה, וכשאנחנו חוזרים, אנחנו צריכים להגביר קצב לכמה ימים, כדי להשלים את הפער.
למה זה ככה? למה אי אפשר לעצור, גם אם לרגע?
לאן אנחנו ממהרים?
תגובות (4)
לפעמים יש שאלות שגם אם מישהו יבוא ויתן לנו את התשובה, סיכוי טוב שלא נבין אותה באותו רגע, או פשוט נסרב לקבל אותה.
אני גונב את המשפט ממורפיוס (זה מהמטריקס, לא המיתולוגיה), אבל אני הוא גנב את המשפט ממישהו אחר קודם, אז זה בסדר.
"There is a difference between knowing the path and walking the path."
"תהיה מהיר – תמות צעיר"
יש כאלו שזה 'מוטו' עבורם; וישנם כאלו כמוך שלוקחים את הזמן.
אבי היה אומר על אופנוענים שהם "ממהרים לתרום איברים"…
נדמה לי שהסיפור שייך ל־ 'סיפורים עם מוסר השכל'. דעתי בלבד.
אני לא גזען, אני שונא את כולם.
באמת לאן אנחנו ממהרים?
אהבתי שסיימת עם שאלה, כמו תמיד את כותבת מדהים!
מחכה לקרוא עוד ממך!
תודה רבה!!