ריח של פורים

אני זוכרת איך שראיתי שני תלמידי י"ב מחופשים, ואמרתי לאורה, "יש כאן ריח של פורים". היא צחקה, אבל לא מהצחוק העמוק שלה שמביע שזה באמת מצחיק אותה, אלא צחוק של נימוס. צחוק של מסכה שהיא שמה על הפנים שלה. לא כל כך אהבתי את הצחוק הזה, זה הרגיש לי כאילו זו אורה אחרת, לפעמים. "אני מכירה ריח של אביב," היא אמרה, "וריח של הבית של סבתא שלי, ואת הריח הזה.. או, שאבא שלי קנה לדוד שלי טאבלט, אני הרחתי אותו ואמרתי שזה כמו הריח שהיה לאייפד שלי שקנו לי אותו! ואבא שלי אמר לי כזה, 'אורה, איכס'!". כשהיא הסבירה לי על ריחות שהיא מכירה, הרגשתי כאילו סיפור או שיר נקדחים במוחה ברגעים אלה. הרגשתי כאילו היא מתחילה לדמיין על איך תפרסם את הסיפור המצליח הזה ויהיו לה אלפי תגובות. ואני זוכרת גם שדמיינתי את עצמי כותבת את הסיפור הזה. קשה לי להסביר את הריח המיוחד הזה. אמרתי לה, "נו, כמו ריח של תחפושת חדשה". היא הבינה. אבל זה לא היה בדיוק מה שהתכוונתי אליו. הכוונה הייתה, כמו שכולם הולכים לקרנבל פורים בבית הספר וקונים צמר גפן מתוק – ומשום מה אני בטוחה שהשנה לא יהיה בקרנבל צמר גפן מתוק – אם בית הספר הזול והמזלזל שלנו. אז אם, אם ניקח דוגמה מהיסודי, שמחווים בידנו על אלפני"ק שאמא שלו תפרה לו תחפושת מדהימה, או שרואים ווניקיות בתחפושת שטן שמרכלות ביניהן, ובכיתה ו' – כולן כבר עברו לשלב ה"חתולה סקסית". אני יודעת שגם השנה זה הולך להיות ככה. וזה עצוב לי, אבל לא נורא, כי החברות שלי אף פעם לא יתדרדרו למצב כזה. טוב, אני מקווה. ואני מקווה שאוכל להגדיר במדויק מה הוא ריח של פורים. אולי ריח של גואש? אה, לא.