ריגושים של אמצע שבוע

יש לך פוטנציאל בכתיבה. היא אמרה יש לך פוטנציאל בכתיבה. גוש ילדים מתלחששים צועד אל סף הדלת ואני מלבישה לי חיוך עקום ומהודק ואומרת לה תודה. מעולה! היא אמרה שזה מעולה! כעט הכיתה נותרה ריקה, ושתיקה רועמת שררה סביב קולות תלמידים מבחוץ. ואני מהנהנת ואומרת לה שאני כותבת כמעט בכל יום אבל לא באנגלית. והיא מהדקת את חבילת הדפים שלה מתקתקת את עצמה במסטיק מנטה צורמני. ואני בוהה בה מחייכת מחכה שתשחרר אותי לחופשי. אבל היא שותקת, מחייכת, מסתדרת. ואני עומדת במבוכה מעכלת את מילותיה שעד לפני רגע שפכה.
ואני צועדת ברחוב, בדרכי אל ביתי, חושבת על מילותיה. מציצה בכניסות של בניינים מקושטים בצמחים בכל מיני צבעים. והמחשבות רצות לי, אחת אחרי השנייה משגעות אותי. השמיים מוזרים בעונה הזו של השנה ואני מייחלת לתחושת הקיץ המייבשת הלא מספקת, החמה. במקום אני מקבלת מהעולם רוח קרירה ומרעידה. ואני משלימה עם זה כי המחשבות שרצות לי בראש יותר רועשות. אנשים מכל הצבעים הגדלים והצורות עוברים על פני ואני תוהה האם כל אחד מהם בכה וצחק ורץ ונפל והתנשק וחווה וצבר זיכרון אחר זיכרון וכעט אותו אדם עובר לידי סתם ככה? האם ככה העולם עובד? אנחנו נושמים ונושפים וחושבים ועושים ומנסים ומפחדים מהסוף שלנו. אנחנו חיים כל הזמן בידיעה שנמות אבל אף אחד מאתנו לא באמת מאמין בזה עד שהוא בוודאות עומד למות. אנחנו חיים כל יום כאילו יש לנו עוד אינסוף ימים לחיות. והרמזור מתחלף ירוק ואני הולכת בזרם אנשים מבולבלת מהחיים. עיתון מתהפך על צד המדרכה ועליו הכותרת “ידיעות אחרונות”. חתול רחוב לבן כתמתם שחרחר הולך במהירות על פני ועיניי עוקבות אחריו, תוהות לאן הוא הולך. ואני לוחצת על דלת המעלית, ואני מסובבת אחת ושתיים ושלוש והדלת נפתחת, ואני פוסחת מהסף שלה. ואני יושבת לי בחדר לבדי מתקתקת מילים במקלדת, על החיים ועל המורה שלי באנגלית שאמרה שיש לי פוטנציאל בכתיבה.