רחםים

"יכול להיות שכל העינטוז הזה התחיל בעצם מאישה עם רגל אחת שקצת קצרה יותר מהשניה ?" , הוא חשב לעצמו בעודו מדלג מטה במדרגות המובילות מביתו אל הרחוב , הזבל , המכוניות , האוטובוסים , הצפירות , הצעקות והאנשים האנשים. מאז שעבר לעיר הגדולה – וזה היה לפני המון שנים- הוא מרגיש את עצמו בשרוול המחבר בין חדרי ההלבשה למגרש הכדורגל הומה האדם בכל פעם שהוא יורד במדרגות ביתו .

מלידה קראו לו עידן , אבל כמה ימים אחרי שהתחיל ללמוד את הפרשה שלו לבר-מצווה , דרש שיקראו לו לאה. אחרי שלוש וחצי שנים שבהן לא הגיב כלל לשם עידן , הוא הצליח.
את אותו היום לא יוכל לשכוח , איך שמע את קולה של אימו מבעד לצלילי הטלויזיה . גם את התוכנית ששודרה לא ישכח.

הרחוב היה דביק במיוחד . אחרי שנרגע עם קרטיב במכולת השכונתית נזכר , שלא התכוון ללכת לשום מקום ומיד התחיל בצעידה.
"זה לא שכל הנשים מענטזות " הבחין , "יש שבמקום עם התחת עושות את יה עם החזה".

גם לפני הבר מצווה הוא הרגיש לאה. הוא לא ידע שהכוונה היא אליו , אבל את השם שמע מהדהד בראשו מאז ומתמיד , או לפחות מהזיכרון הראשון שלו בגיל שנתיים בערך . הוא זוכר את עצמו עונה לרחל המטפלת "לאה , לאה" בכל פעם ששאלה אותו לשמה , אבל איך שהוא , אף פעם לא התחבר לו העינטוז ועל החזה בכלל אין מה לדבר.

אחרי קצת יותר משעה ובערך חמישה רחובות חדשים שהכירו לו רגליו , הוא מצא עצמו , שוב ישוב על החול קרוב לשפת המים . רוח קלילה , שקט יחסי ושתי נשים בהריון , הקיפו את מרחב ראייתו .
" בטן אחת זקורה ומבהיקה ובטן שניה גלית ובטוחה " , בדק בהצצה , "הן לא צריכות לא תחת ולא ציצי , לא אישור, לא קבלה ובטח שלא חיצונית שתאשר להן את העובדה שהן נשים" , הרהר בנוגות.

כשרחל עזבה והוא עבר לטרום חובה , אימו נכנסה להריון. גם עכשיו , כשהוא כמעט בן ארבעים ואחיו כבר נהרג מזמן , כואבת לו הבטן בכל פעם שהוא נזכר בתקופת ההריון .

באחת הפעמים המי יודע כמה , שאושפז עקב כאבי בטן בתקופה ההיא , חלקה אימו את צירי לידתה עמו על מיטת חוליו. מאז, את כאבי הצירים לא הפסיק מלהרגיש.

הוא פרש את חולצתו על החול, על מנת שתאפשר לו להתמקם בזווית שכיבה הנותנת לו תחושה של מביט אך אינו מובט. סוג של התניה אשר מחזירה אותו ישירות ובכל פעם מחדש אל אותו יום .
"דנידין" היה בטלוויזיה בזמן ששמע את שמו חותך את חלל האוויר בפעם הראשונה . יוצא משפתותיה של אימו עד לאוזניו , ליבו וביטנו הרכה : "לאה" , קראה בחצי חרישיות וחצי רכות , " בוא י רגע אני צריכה לדבר איתך" . אחרי התרפקות של שבריר שניה על גבי הצליל , הבין שלא סתם אימצה את עצמה ובאמת היה לה משהו חשוב להגיד.

הוא הושיב עצמו בתנועה חדה תוך ניעור החול מידיו . הזיכרון הזה , למרות שבא כל יום , לא נותן לו מנוח. במהירות מיומנת כיסה את תיקו בחולצה וקפץ אל תוך המים בצלילה.
חמש שניות מתחת למים הצליחו לאגד בתוכם מאתיים פעמים את אותו משפט קטוע : " אבא ואני נפרדים ובגלל שאתה הבכור החלטנו אבא ואני …"

בהתחלה עוד היה רואה אותה , כשהיתה גרה עם אחיו אצל הסבתא , אבל מסוף התיכון ועד המוות של אחיו לא ראה אותה בכלל. גם ללוויה לא הגיע ובשבעה ניחם בסגנון ממלכתי . בדיוק חזר אחרי כמה שנים בחו"ל ודווקא הרגיש לו די טבעי. היא מבחינתה לא הפסיקה לבכות. בוהה בה חשב, שבעיקר הוא זוכר אותה בוכה.

כיווצי בטן חוזרים ונשנים גרמו לו להוציא את ראשו מהמים תוך תחושת חנק חזקה . עם שאיפת האוויר הראשונה פרצו להם נחלים של דמעות אל תוך הים. הוא שמע את קולה של אימו מתוך גרונו המייבב ועם כל התגברות של הצליל התמלא החזה לנפח גדול יותר ויותר , מנפח עצמו מן התובנות הנושרות מהלב ונקלטות בפעם הראשונה במח. המליחות הנוזלית העצומה פרצה כזרנוק עוברי היודע את דרכו אל אימו הימה הגדולה העוטפת והמלטפת ללא הפסק וללא שאלות . הוא מותש ומתמסר , מרפה את איבריו , עוצם את עיניו ויונק..

הוא זיהה את הפנים ,מבעד לעירפול ולצהוב הקשה בזווית העיניים , אך לא הצליח לקשר . כנראה שהסגיר עצמו הבעתית, שכן היא פצחה מיד במונולוג איטי , חם ודוקר : "אתה מרגיש בסדר?" שאלה והמשיכה לאחר שהרים גבותיו , " אתה יכול להרים את היד?" , כנראה שהרים כי אמרה מיד " יופי, אם תרצה שאקרא לרופא פשוט תרים את היד. אני לא יודעת מה אתה זוכר ", אמרה כאילו לעצמה והמשיכה בקול שקט , " טבעת . ייקח קצת זמן עד שכל החמצן יחזור למח , כך הרופא אמר. מזל שהיינו שם. תמיד טוב להיכנס למים כשיש לידך מישהו. דורית חברה שלי , שהייתה שם איתי, ילדה אתמול בלילה. למעשה לאחר שהוצאנו אותך מהמים הגיעו שני אמבולנסים והביא את שתיכן לפה".
הוא הרים את גבותיו בשנית והיא , כאילו קראה את מחשבותיו במוניטור הא.א.ג , המשיכה ברכות :"היא בסדר וגם התינוק בריא ושלם , אבל " , הורידה את הטון עד לכדי לחישה , " אמא שלך , שרה , גם מאושפזת פה בבית החולים".

הוא לא בדיוק זכר מה קרה כשפתח את עיניו בשנית . בכי של תינוק במסדרון העיר אותו מספק הזיה ספק שינה של חודש. גם האור העמום הנכנס מן המסדרון הפר עבורו בבוטות את האפלה , דבר אשר גרם לו לעטות על ראשו את השמיכה ולהתכווץ. הוא נזכר מיד שאימו בבית החולים , אך לא זכר למה? ואיך הוא יודע על כך? , גם השאיר לעצמו את האפשרות שהיא בכלל לא פה וזה רק הרצונות שלו. איפה שהוא הזיכרון הזה התערבב לו עם זיכרון המ"כית בטירונות, רצה ראשונה לפני כולם עם ברך מפלטינה וצליעה שמידי פעם מעיפה אותה מחוסר שיווי משקל ועם זיכרון של נשים בהריון ושוב אמא עם כאב ברחם והוא עם בטן שלא מרחמת ובכי של תינוק אשר חודר אל מבעד לשמיכה . כריטואל מתורגל למשעי , מחשבותיו , החלו לרצד בקצב מסחרר ומתגבר עד אשר התנדפו לכל עבר , מותירות אותו בחשיכה המוכרת והמערסלת של חוסר האונים והידיעה . אי שם , בשום מקום , תוך נענוע מכורבל ובלתי פוסק הוא מתחמם ונעלם