רחובות מלוכלכים

בעיר הגדולה חיים אנשים רבים,
גברים, נשים וילדים, לבנים ושחורים, חילוניים ודתיים.
טום היה מסתכל על כולם, נוסעים במכוניות שלהם, תקועים בפקקים, מנסים להגיע אל יעדם.
והוא, הוא היה משוטט ברחובות המלוכלכים, שהאנשים הרגילים לא הולכים בהם.
הם הכירו את העיר דרך הרכב והוא דרך כפות רגליו החשופות.

לטום לא היה הרבה בחיים, אפשר לומר שלא היה לא כלום. למרות שגם זה לא נכון כי לכל אדם יש משהו. כל כך התרגלנו לשפוט אנשים רק על פי החיצוניות ועושרם עד ששכחנו שיש עוד דברים בבני אדם. אז נכון שבית קבוע לא היה לו, ולאוכל מזין הוא משתוקק כל יום מחדש, אך לטום הייתה תקווה. תקווה שישנה את חייו, ייצא מהבוץ ויתחיל חיים חדשים.

יום אחד כשישב על הספסל הקבוע, ופניו אל הדרך הסואנת, ניגשה אליו אישה. הוא הרים את ראשו כדי שיוכל לראות את פרצופה, גבוהה היא הייתה ולבושה היטב, נראה כי בגדיה נקנו בכסף רב ודבר לא חסר לה. האישה רכנה אל טום ולחשה באוזנו "כל יום אני עוברת כאן, בדרכי לעבודה ורואה אותך. מתבוננת מרחוק בעינייך הכמהות לאהבה, לעושר. רק שתדע שמה שאתה רואה ממרחק אולי נראה טוב אך לא תמיד זה כך." האישה נישקה את לחיו, התרוממה והלכה.

באותו הלילה לפני השינה, נזכר טום בשיחה. הוא החל לחשוב על מה שאמרה ולמרות שדבריה נשמעו לו טיפשיים וחסרי אמת.
אותו היום נצרב במוחו של הילד הקטן, שעכשיו כבר מבוגר.
הרבה השתנה מאז אותם זמנים.
התקווה לא עזבה אותו לרגע וכעת הוא חי חיים חדשים. יש לו בית, אוכל ומשפחה, ושגרה, ועבודה, ולחץ ו…

ואז הוא נזכר. הוא נזכר שוב בדברי האישה, אותם דברים שלא הבין כשהיה קטן אך מבין אותם עכשיו.