רוצי

"רוצי." החשכה עטפה את זואי כמו שמיכה מגרדת וזועפת בלילה קר, מחשבותיה מהדהדות במסדרון. צעדיה היו אקראיים ולא ישרים, פצעיה המדממים משאירים אחריה שובל ארוך של ארגמן שחור. זיכרונותיה היטשטשו בכל צעד, נוטשים אותה לבדה. אורות הפלורוסנט שבמסדרון הבהבו, בקושי מאירים את דרכה שנדמתה עקומה, אך זואי יכלה לראות רק את הפנים המצולקות, הבוערות והאדומות של האדם שעזב אותה. היא דמיינה את הגופה תלויה, שוכבת, צורחת אליה, בכל מקום, בכל רגע, התפללה לחשכה שתעלים את ראייתה. היא שמעה רק צרחות ויפחות בכי, לא בטוחה אם הטיפות על לחייה הן דמעותיה שלה, או שאריות דם רטוב ומצחין. ריח החלודה בער באפה, העשן חנק את ריאותיה. האש שרטה את עורה, הכוויות שרפו את עצמותיה, אבל כל מה שהיא הרגישה היה רק קור מקפיא והורג, כמו קרח שנצמד אליה וקרע את ליבה לחתיכות. צעדיה איטיים, והמסדרון רק נמשך ונמשך, סופו רק מתרחק. לאט, העיוורון השתלט על ראשה, והיא לא הרגישה דבר. היגון נשכח באיטיות, הדפי הדיכאון נרגעו.צבע שחור עז התמזג באגם הרעש השקוף. אך הרעש החל לדעוך, איתו המחשבות והכאב. רגליה של זואי קרסו, והיא צנחה על הרצפה הלוהטת. זואי עצמה את עיניה, והדבר האחרון שראתה בהבהובי אור חלושים, פנים מטורפות ואדומות, צוחקות בהד חודר ומקסים.