רוץ אורקל

שכבתי על הקרקע, וכמעט ולא ראיתי דבר.
עיניי, נעצמו מן הדם שטפטף אליהן.
תפסת קלות בראשי, מנסה להוריד את המסכה מראשי.
"עכשיו נראה מי את באמת"מלמלת לאחר שהצלחת להוריד אותה.
כאשר המסכה נפלה על הקרקע, יכולתי לראות את ההלם על פניך.
"לא." אתה אמרת , ואבדון נשמע בקולך.
"זה לא יכול לקרות." אתה מלמלת, מנסה למצוא את הדופק שלי.
"רק תישארי בחיים" אמרת.
זה מצחיק אותי, בגלל שלפני שנייה רצית אותי מתה.
"פשוט תחזיקי מעמד, אני לא אתן להם לקחת אותך" לחשת אל אוזני
וחיבקת את גופי, כמבטיח שדבר רע לא יקרה עוד.
היה לי כול-כך חבל עליך.
"אני מאמין שאתה לא תוכל למנוע ממני לקחת אותה"
קול נשמע מקצה הסמטה.
לא יכולתי לראות, אבל ידעתי שהוא נראה כמו שד מהגיהנום.
"רוץ אורקל." אמר בעל הקול וממש יכולתי להרגיש את החיוך בדבריו.
"רוץ כאילו חייך תלויים בזה" הוא אמר בשעשוע מובהק.
יכולתי לשמוע את צעדיו מגיעים לכיווננו, וידעתי שזה לא יגמר בטוב.
יכולתי לשמוע את הצעדים נעצרים קרוב בצורה מפחידה אליך.
אני לא יודעת מאיפה מצאתי את הכוח, אבל תפסתי בחולצתך, וסיננתי
"כשאומרים לך לרוץ, אתה רץ כאילו החיים של שנינו תלויים בזה,
כי אם תמות, אני לא אסלח לעצמי אף פעם"
הייתי רוצה להגיד כי אני יודעת מה קרה לאחר מכן, אך לרוע מזלי, ואולי דווקא למזלי, הכול החשיך.