רוח הרפאים

כשרביבה התעוררה משנת לילה ארוכה ומצאה רוח רפאים יושבת לצידה ומביטה בה, לא הופתעה כלל וכלל. אחרי הכל, היא ידעה שרוח הרפאים הזאת הגיעה במיוחד בשבילה ומיועדת רק לה. מיד כשפקחה את עיניה, נוכחות רוח הרפאים השרתה עליה תחושה קסומה של שלווה שעד כה לא הכירה בחייה, ואולי גם מידה של הקלה, שכן אחרי הכל תמיד ידעה, מאז ילדותה, כי יבוא יום ותזכה למעין ביקור שכזה. וככל שהתבגרה, כך יותר החוויר לה כי לא ייתכן שחייה, מלאים ככל שיהיו, יחלפו מבלי שתחזה ממקור ראשון בתופעה על טבעית כלשהי, כדוגמת אמן על חושי המסוגל לקרוא מחשבותיה (ולא הכוונה למספרים, צורות, או שמות אקראיים עליהם היא חושבת), חבר מכוכב אחר, אצטגנין חוזה עתידות, או במקרה הטוב ביותר – רוח רפאים אמיתית במלוא הדרה.
כעת, זקופת גו במיטתה, היא סידרה את שערה ויישרה את שולי שמלתה, כמו כשנהגה לעשות כשאורח בלתי קרוא צלצל בפעמון ביתה בשעת קרצוף הבית. לאחר שבדקה את ריח הבל פיה חלק ממנה הצטער לגלות כי זהו הבל פה אנושי עד מאוד המלווה בני תמותה בעת קימתם וכי יש ביכולתו לדחות יצור על טבעי כמות רוח הרפאים ולעורר בו תחושת קבס, וחלק אחר בה שמח לגלות כי זוהי ההוכחה הניצחת שאכן זהו אינו חלום, אלא מציאות בהירה, שכן בחלומות לא יכול להופיע ריח הבל פה אנושי שכזה.
רוח הרפאים המופתעת עד מאוד משלוות הנפש של רביבה ריחפה בחדר ומידי פעם עצרה כדי להביט ברביבה, לעתים ממש מקרוב, עד שרביבה יכלה לחוש את קצה אפה של זו נוגע בשלה. רביבה אף פעם לא שיערה בדעתה, גם לא כעת, שתחזה ברוח רפאים שתהיה מופתעת ממנה עצמה, והיא זו שתהפוך את היוצרות על פיהן! מי היה מאמין לשטות שכזו? אך האמת לאמיתה היתה (ורביבה לא הבחינה באמת שכזו), שרוח הרפאים ציפתה מרביבה שתקים קול צעקה המסגיר בהלה וחוסר אונים, או לכל הפחות אנקה חלושה המלווה בפעימות לב מוחשות, ברעד גוף בלתי נשלט ובשיער גוף סתור וסמור. אך לא מזה ולא מזה, שומו שמים! רביבה אפילו בחוצפתה, חייכה אליה, חיוך השמור בין בני אדם ועוד כאלה שבאמת מחבבים אחד את השני.
בלא שידעו, כעת שוות היו: רביבה לא ידעה מה לצפות מרוח הרפאים ורוח הרפאים לא ידעה מה לצפות מרביבה. על פניה של רוח הרפאים ניכרה אכזבה מסוימת, כמו מפקד החוזר מובס משדה הקרב, כמו נכשלה במשימתה הראשונה במעלה, למרות שמתוך הוויתה ואופיה הנוח, רוח רפאים זו לא היתה מן הסוג שמנסים לחקות בסרטי אימה: לא היו כתמי דם ישנים מרוחים על גופה, לא היתה לבושה בחלוק לבן,מרופט ומחורר, ולא היו מחוברות אליה שלשלאות הכופתות את רגליה כמות היתה סגורה בטירה עתיקה ואפלה זה אלפי שנים.
אך יחד עם זאת, לעזאזל, רוח רפאים אמיתית היתה וכבודה במקומה מונח! היא לא נראתה אנושית כלל אלא שקופה וחיוורת במידת מה, אכן נתונים מרשימים לכל דעה ככל שמצפים מרוח רפאים. אפילו רגליה ריחפו מעל פני האדמה כמו ציפור דרור. ולמרות כל זאת, רביבה לא הראתה ולו סימן בהלה או מצוקה קלושה, גם לא בראותה את רוח הרפאים מרחפת מעליה הלוך ושוב במהירויות משתנות ובסיבובים מתעקלים, וגם שנעצה בה מבטים היכולים להתפרש בקרב בני אנוש כמבהילים, או מאיימים או לפחות מטרידים.
אכן, רביבה היתה בשלה. ולא סתם בכדי להכעיס, אלא כאמור ציפתה מהעל טבעי להגיח בטבעיות שכזו, לחייה, מספקים ככל שיהיו. גם כשהייתה קובעת פגישות לבוס שלה, מנהל חרוץ ושתלטן בחברת להקלטה ותמלול ישיבות חשובות. גם בהיותה מתייגת את אינספור הקלטות על פי מספרים ושמות ותאריכים, גם אז תמיד דאגה לבדוק ולוודא שנית שמא מישהו או משהו יוצא מגדר הרגיל מתרחש ממש מתחת לאפה או מאחורי גבה, דבר מן הסוג שרק שומעים עליו בסיפורים ואגדות, רואים בסרטים או בתכניות טלויזיה מפוקפקות. הרי לא ייתכן, חשבה בינה לבין עצמה, שכך יעבור לו יום ועוד יום נוסף בו תשלח ותאסוף את שני ילדיה מבית הספר, תכין להם ארוחות בוקר, צהריים וערב, תכין עימם שיעורי בית ותקלח אותם וחוזר חלילה. כל זאת, מידי יום, מידי שעה, ושלא תחזה בפעם אחת ויחידה במראה מרהיב שיעתיק את נשימתה ממנה ויערער את הווייתה, באופן כזה שיגרום לה לתהות על קנקנה, מהותם ותכליתם של חייה ואולי גם יצליח לגלות בה את האני הפנימי היחודי שלה ואף יגרום לה סוף סוף להעריך או לחילופין לנטוש את חייה כפי שהכירה אותם עד עכשיו. מן קריאת השכמה שכזו שרק יחידי סגולה חווים אותה, "התעוררות" אם תרצו, מהסוג שנוחת על בני תמותה כרעם ביום בהיר.

אך זהו היה בוקר קיצי טיפוסי ולח יתר על המידה באמצעיתו של חודש יולי. בעלה, אשר כהרגלו השכים קום ממנה, כבר בוודאי היה בדרכו לעבודה ולכן פספס את המפגש המרעיש הזה. כעת, רוח הרפאים, שעד כה נחשבה לחביבה וסבלנית בקרב חוג מכריה, החלה לטופף ולנקוש באצבעותיה הדקיקות בשידת החדר בחוסר סבלנות מופגן. תנודות אלו במצבי הרוח שלה רק גרמו לרביבה לחוש ברת מזל עוד יותר, שכן לא רק זכתה לראות רוח רפאים אמיתית, אלא ממש לחזות בה בפעולה. וכתגובה על התפעלותה זו, רוח הרפאים חשה כמיותרת עוד יותר, כאחת שלוקחים אותה כמובן מאליו! אם רק היתה רביבה זורקת לה עצם, מתערערת מעט מנוכחותה, אולי אם היה מופיע איזה טיק בלתי רצוני בזווית עיניה, היתה רוח הרפאים הזו רווה קצת נחת ברגע זה.
הרוח הביטה ברביבה בעודה קמה ממיטתה סוף סוף. כעת רביבה חככה בדעתה אם להכין לעצמה כוס קפה כפי שעשתה בכל בוקר לפני המקלחת והיציאה לעוד יום עבודה, כלומר, בכל בוקר אחר, שהוא אינו אירוע חד פעמי כמו הבוקר הזה. "האם עלי ללכת לעבודה ביום חג שכזה"? תהתה בינה לבין עצמה, "הרי כמה הזדמנויות כאלה יהיו לי עוד בחיים? הדבר אכן מצדיק יום חופש, או לפחות יום מחלה". ומה תעשה עם הילדים? החלה לדאוג, הרי הם תיכף יקומו, או ליתר דיוק היא תקים אותם, ולא בקלות, ממיטתם, ותשלח אותם מסורקים ומצוידים בארוחת עשר לביה"ס. כיצד יגיבו השניים הקטנים אם רוח הרפאים הנחמדה הזו תחליט להשתובב ולגלות עצמה גם בפניהם? לפתע, עלה בדעתה של רביבה לצאת בחופזה מחדרה ולנעול את הדלת מאחוריה, רק עד שתוכל לשלוח את הילדים לביה"ס, אך מיד נזכרה כי לא בבן אדם מדובר, אלא ברוח רפאים בעלת יכולות על טבעיות ושכוחותיה אינם ידועים. אם כן, כיצד תסביר את נוכחות רוח הרפאים לילדים העלולים להגיב בפחד ובבהלה מוגזמת לדעתה? מוטב לה לרביבה, סברה, להישאר ביחידות בחדרה עם רוח הרפאים, לפחות עד שיעלה בדעתה רעיון טוב יותר.
ובאותו הזמן השתעשעה רוח הרפאים באותו רעיון בדיוק: מה אם תעבור בין חדרי הילדים ותעיר אותם כהוגן?! הם ממש יטוסו מן המיטות, חשבה בינה לבין עצמה, זה ילמד את הרביבה הזאת לקח! אך הרוח מיד ציננה את התלהבותה והזכירה לעצמה שזו אינה כלל מטרת ביקורה אצל רביבה. הרי להבהיל, זו מלאכה בה מורגלת כל רוח רפאים מתחילה, וזה כל כך פשוט, היא ידעה זאת מנסיון, הרי עשתה זאת אינספור פעמים (כמובן, רק כשהיתה לכך מטרה חשובה זולת פעולת ההבהלה עצמה). אך גם ידיעה זו לא שימשה לה לרוח לנחמה שכן ציפתה מרביבה ולו למבט של חוסר אונים אחד, קטנטן ככל שיהיה, כמו אדם מפורסם המורגל בכך שזרים גמורים מצביעים לעברו ברחוב, ולו רק כדי לשמור על כבודה או מתוך כללי נימוס המתבקשים במצבים מעין אלו.

רביבה מצידה החלה מסדרת את המיטה, טופחת כריות, מהדקת סדין למיטה ואז פונה לחדר האמבטיה הצמוד לחדרה, רוחצת פניה ומצחצחת שיניה, רק כדי לא לעצור את שטף תנועותיה, ובכל אותו הזמן רוח הרפאים אשר השתקפותה זו לא הופיעה במראה (עובדה שלא הנידה עפעף בקרב רביבה!), ריחפה כל העת מעל ראשה של זו. גם לא עכשיו לא עלה בדעתה של רביבה להטריד את רוח הרפאים בשאלות סרק כמות: מדוע הגעת לכאן? האם יש לך מסר אלי מן העולם הבא? מאמי המנוחה או מסבתי היקרה? אלו היו זוטות בעיניה של רביבה. עצם נוכחותה של רוח הרפאים היה די לה והותר. למרבה הפלא, בהתנהגות זו דווקא, מצאה הרוח שינוי מרענן, שכן רביבה, שלא כמות בני תמותה אחרים, לא ראתה ברוח כשליחה המביאה עמה בשורה מעולמות אחרים (עבודה אותה סירבה לבצע כדרך קבע ובכך הרתיחה לא פעם את הממונים עליה, במילותיה "אני לא אוהבת לעשות את העבודות השחורות של רוחות אחרות, מי שיש לו משהו למסור שירד בעצמו- אלא אם היה מדובר במקרים דחופים כמובן"), אלא כרוח רפאים עצמאית העומדת, או מרחפת ליתר דיוק, בזכות עצמה. ובכל זאת, רביבה דנה בינה לבין עצמה האם כדאי לה או מצופה ממנה לפתוח בדברים עם רוח הרפאים, ולו מתוך יחסי אנושים טובים בלבד, שזו לא תרגיש בלתי רצויה ותסתלק בטרם זמנה. ובעודה חושבת כך לא היתה בטוחה כיצד להתחיל מן שיחה שכזאת, שכן סמול טוק מעולם לא היה הצד החזק שלה.
ועוד תהתה רביבה: האם רוח הרפאים מודעת לחולשותיה? מה באמת היא יודעת עליה? אולי רק במקרה הזדמן לה להגיע לביתה, אולי טעתה בכתובת? אם זה המצב, גדול ההפסד מן הרווח, ולכן עדיף לה לשתוק, סברה.
מבולבלת קמעה, רביבה פנתה לשידת האיפור והחלה מסרקת את שערה השחור והארוך. לפתע ראתה את הרוח מרימה מסרק נוסף (ולא במאמץ רב, נראה שהיה לה נסיון קודם בהרמת חפצים) שהיה על השידה ומחקה את תנועותיה. רביבה חייכה ואפילו העלתה בבת צחוק לא רצונית, אך רוח הרפאים לא חייכה אליה בחזרה, דבר שרק גרם לרביבה להתרגש עוד יותר מעוצמתה ויכולת האיפוק של הרוח.
לפתע, השעון המעורר צלצל ורביבה הציצה בחטף בשעון היד שלה והבינה שהנה, היא כמעט כבר מאחרת. כעת היתה בטוחה יותר מתמיד כי מחובתה להתקשר למשרד ולהודיע כי חשה ברע, למרות שמעולם לא חשה טוב יותר בכל ימי חייה. ובעודה מרימה את שפופרת הטלפון, עלה בדעתה שאם ציפתה למשהו מן כל הדבר המופלא הזה שיקרה, האין הדבר הופך את חייה לצפויים יתר על מידה? לאחר מחשבה זו הביטה רביבה על רוח הרפאים במבט אחר, חדש, ילדותי, עד שאט אט אימה התחילה להתפשט על פניה וקול צעקה חנוק יצא מגרונה.
רוח הרפאים חייכה בסיפוק ונעלמה מהחדר כלא היייתה.
כך, בפעם השניה בבוקר הזה, רביבה ורוח הרפאים שוב היו שוות.

סוף