רובין ובאטמן

היא הבינה את מקומה בתסריט,
היא רובין לא באטמן.
היא קמה כל בוקר, מקווה להיות באטמן, אבל נשארת רובין.
היא תמיד זמינה כשאחרים עצובים, ובליבה מקום אין קץ להכיל.
היא תמיד שמחה בשבילם "מגיע לך, באמת" היא אומרת, אבל בסתר ליבה היא חושבת שמגיע גם לה, ואז היא חושבת שזאת מחשבה אנוכית ונרקיסיסטית, שעליה להשתיק.
לפעמים, יש רגעים, שנדמה שהיא קצת באטמן.
כמו רגע שהיא שואלת שאלה חכמה בכיתה, וכולם מסתכלים עליה ומערכים.
כמו רגע שהיא משיגה את הבחור שהיא רוצה, שניה לפני שהיא מגלה שהוא רעיל.
כמו רגע שהיא מצליחה לעזור לאדם אחר, וצופה בו מצליח לבד.
כמו רגע שהיא שרה, ומצליחה להגיע לתו גבוה במיוחד.
אבל זה רק לפעמים…
והיא תוהה לעצמה, האם גם רובין רוצה להיות באטמן? או שטוב לו בדיוק איפה שהוא? אולי הידיעה שהוא תורם מאחורי הקלעים מספקת אותו. אולי הוא כבר וויתר, ונכנע לחיים מאחורי הצל של אחרים. האם גם הוא כלפי חוץ מחייך, אך כשחוזר אל מיטתו תוהה, אולי הוא יכול להיות משהו אחר.
אם כך המצב, היא מנסה לדמיין דיאלוג בין באטמן לרובין. רובין אולי שתה משקה חריף מראש, כדי להוריד את מפלס הלחץ. באטמן מסתובב בשחצנות שלו, ומבקש בקולו הצרוד והעמוק, שרובין יעביר לו את השלט של הטלוויזיה. זאת אמנם בקשה פשוטה, אבל בשביל רובין זה הקש ששבר את גב הגמל, והוא מתפרץ עליו בצעקות, באטמן המופתע מנסה להתגונן, אבל הפעם רובין חזק ממנו. זה לא הדיאלוג הכי מוצלח שהיא יכולה לחשוב עליו,
אבל משהו מרגיש לה בו יומיומי ואמתי,
והיא אוהבת את זה.