רדופים

היא נכנסת לחדר המקלחת, מדלגת בדרכה על המראה. היא לא רוצה לראות את הגועל שישתקף במראה ברגע שהיא תעמוד מולו ותסתכל. אוי, כמה שהיא מכוערת. היא מורידה מעליה את הבגדים הקטנים והמטונפים ומשליכה אותם על הרצפה הקרה. קר באמבטיה, אך היא לא שמה לב. הפרצוף שלה מלא עצמות שמאיימות לקרוע מעליה את עורה הדק והחיוור. הגוף שלה חולה וצנום, מחליא מרוב דקות. היא עוצמת את עיניה חזק לכמה שניות ופוקחת אותן לרווחה. עיניים קטנות וחסרות ריסים מביטות סביב. היא רואה לראשונה את האמבטיה שלה, לאחר שנים שהייתה בו ולא הבחינה בכלום. המחזה שנגלה לעיניה נראה נורא; הכל מלוכלך ומסריח. היא מופתעת מהמצב ששורר במקום, אבל לא באמת אכפת לה. בצעדים רועדים היא מכניסה רגל אחת מכוערת וחסרת שרירים לתוך האמבטיה. הכל יציב עד כמה שיכול להיות. היא מזיזה בקושי רב את הדבר השני המגעיל שנקרא רגל ומכניסה גם אותה לתוך האמבטיה. כל עוד היא הצליחה לעשות את הפעולות האלה, היא עוד בסדר. היא מפעילה את הברז ומתוך הדוש יוצאים במהירות פרצי מים קרים. המים קפואים והיא רועדת מרוב קור וחולי. היא מכוונת את הטמפרטורה על הכי חם. המים נעשים לאיטם יותר ויותר חמים ועכשיו היא כבר פחות רועדת. מגע המים על עורה החשוף מענג, והשטף מוריד את הזוהמה ואת הלכלוך מגופה. היא פתאום מרגישה כל כך חיה. החום של המים ושל האדים מרפה ומשחרר את שריריה, כיוון שהם לא עבדו ופעלו שנים וכתוצאה מכך הם התכווצו והתקשו. לאחר כל כך הרבה זמן של התבודדות וגועל עצמי, היא סוף סוף מרגישה שמחה. היא מאושרת כל כך, שהיא לא תרשה לאף מטרד להפריע לה באמצע המקלחת. היא פשוט עומדת בתוך האמבטיה, ערומה, רטובה, ומחייכת חיוך רחב, חסר צבע ושיניים. כל חדר המקלחת מלא באדיי מים, אך לא רק. גופה החל להעלות אדים בעצמו. האדים שעולים ממנה לוקחים איתם גם נפח מגופה, שגם ככה בקושי נשאר לה ממנו. מרוב האדים והחום ששוררים באמבטיה, כבר לא רואים כלום ולא מרגישים. האדים שנוצרים ממנה לא מפסיקים לעלות, ועכשיו הם גם לוקחים חלקים שלמים. ראשונות הלכו הרגליים: רגליים עקומות ופצועות שבקושי החזיקו את גופה הרזה להחריד – היא לא מצטערת עליהן. שניות הלכו הידיים: הן לא עשו כלום בחייהן, ידיים חסרות כל תועלת וצורה. וגם אם כן ניסו לעשות משהו, כל תנועה הייתה מגושמת והתוצאה הייתה אסון – גם עליהן היא לא מצטערת. לאחר מכן נעלמו בהדרגה הבטן, החזה והכתפים. כל פלג גופה העליון היה חסר יופי וחן, כך שהיה סתם עוד חלק בגופה הקטן והצורם. נשאר רק הראש. בין כל ערפל האדים שיש בחדר, עומד לו ראש מכוער, כמעט בלי שערות על ראשו ופניו, נטול צבע ואנושיות, ומחייך. מקרה מוזר, אך הגיוני. והנה, הראש לא נשאר אדיש למעשה הפלאים שהתרחש בדקות הספורות לפניו, והתאדה גם הוא. אולם מכל חלקי הגוף, נשאר רק אותו חיוך. החיוך לא מש ממקומו, לא נעלם וגם לא ייעלם. הוא ישאר באותו אמבט, באותו חדר, באותו בית עזוב ועלוב לעולמי עולמים. יש אומרים כי הוא רודף את הבית, אך יודעי דבר יודעים שהבית בעצמו רודף את חיוך…