רגש שאבד

עומדת תחת שמיים זועפים, גשמים שוטפים את גופי ואת בגדיי והדמעות כבר לא משנות דבר, משתלבות הן עם אלה הכבדים של העננים האפורים.
הוא עומד שם עם מטרייה שחורה גדולה שמספיקה לשניים, אבל אני מעדיפה למות מהיעדר של חום מאשר להיכנס יחד איתו תחתיה…
"בואי נדבר על זה!" הוא צועק כדי לגבור על המים הגועשים, וכשהוא אומר את זה אני מבקשת מאלוהים שיתקין לי כנפיים, כדי שאוכל לעוף רחוק ולהשאיר אותו מאחור על הקרקע.
"הפסדת את הרכבת, ביירון!" אני קוראת חזרה, שערי דבוק לפניי. "אני לא מרגישה אלייך דבר מלבד שנאה עמוקה."
"קאי! אני אוהב אותך!"
וככה הוא מראה את זה… אני חושבת לעצמי בדכדוך, צוחק על דרך החיים ועל תפיסת העולם שלי, מתחיל עם מישהי אחרת כשהוא חושב שאני לא רואה ורודף אחריי בלילה גשום לאחר שלושה חודשים שלמים בהם הכרחתי את עצמי לשכוח אותו ואת הכאב שגרם…
"אתה לא אוהב אותי," אני לוחשת. "אתה אוהב את עצמך…"
אני יודעת שהוא לא שומע. המלאך האפל שלי. הוא לא מתאים לי, הוא מעולם לא התאים, אבל זה לא עניין של התאמה. זה עניין של כישוף שהטיל עלי עוד מההתחלה.
כשראיתי אותו לראשונה, עומד בקצה חדר מלא אנשים, הוא אחז בנוקשות משהו נוצץ ואדום בין אצבעות אגרופו ההדוק ואני הוקסמתי. לאחר שהכרתי אותו יותר, הבנתי מה היה הדבר; היה זה לבי החשוף…
"קאי!"
הוא שולף אותי מתוך המחשבות חזרה אל ההווה. נדמה שהדמעות על לחיי מסרבות להתייבש, וברק מבזיק ברקיע.
"כל כך התגעגעתי לחיבוק שלך!" אני צועקת כדי לגבור על הרעש. "חלמתי עלייך, לילה אחר לילה! כוכבים עמדו ברקיע והפצירו בי להפסיק לחשוב על העיניים שלך, על השפתיים, על הזרועות שלך שמקיפות אותי, אבל לא הייתי מסוגלת!"
"קאי! גם אני לא הייתי יכול להפסיק לחשוב עלייך!" הוא צועק בתגובה, אבל אני ממשיכה כאילו לא שמעתי את דבריו. "ואז… אז הפנים שלך הלכו ונמחקו מזכרוני בהדרגה, עד שכל מה שנשאר ממך הייתה צביטה קטנה ומציקה בלב…"
"קאי… לא…" דמעות ממלאות את עיניו ונושרות בטיפטופים קלים אל הארץ, "אני מצטער, אני כל כך מצטער!"
אני נושאת אליו את ראשי ומביטה בקור בדמעות שלו. מה שהביא אותן לרדת לא משתווה כלל לסדר גודל הכאב שיצר את דמעות הצער שהזלתי משך שבועות ארוכים כל כך.
"אתה לא יותר מצביטה קטנה שלא מרפה. אתה כלום בשבילי, עכשיו אני לפחות יודעת איך זה הרגיש, כשאני הייתי כלום עבורך."
הוא שמע אותי. הוא יודע. ויותר הוא לא ינסה לרוץ אחריי בלילות גשומים…
אני מפנה לו את גבי ומתרחקת בקצב אחיד ומהיר, נעלמת בין עננים של עלטה, לא מביטה לאחור.
העולם יכול לחזור להיות בהיר עכשיו. אני לא אתן לאף אחד יותר לשבור אותי.