רגרסיה
אני לא מפחדת מהחושך, רק מהשקט שהוא נושא בלילות, ולכן כשכולם ישנו והיה לי התקף חרדה ברחתי קצת מהראש שלי. ישבתי על המיטה ורעדתי ופתאום האוויר החרים אותי וברח וידעתי שאני עומדת למות. ואז הייתי במקום אחר.
(טלי אומרת שאף אחד עוד לא מת מהתקף חרדה. זה אולי נכון, אבל זה לא מבטל את האפשרות.)
ידעתי שהוא מתקרב, יכולתי לשמוע את החמצן שורק בין השפתיים שלו ולראות את העור שלו בולט על רקע השחור.
רציתי לצרוח אבל האוויר ברח לי ושמעתי רק את הנשימות והיפחות שלי כמו סירנות שמסמנות איפה אני.
לא שלטתי בזה ולעולם לא אוכל לשלוט בזה. הוא תמיד יהיה שם, ידיים בכיסים, האוויר סר למרותו, העיניים שלו מבעירות אותי כמו מצית בקצה הסיגריה.
ולא משנה כמה זה מלודרמטי וילדותי, אני לא רוצה לשלוט בזה. היפר ונטילציה תמיד תהיה האזעקה שלי, הדרך שלי לבקש עזרה כשאני לא זוכרת איך ליצור מילים.
תגובות (3)
כתוב נהדר. נתן לי השראה להתחיל לכתוב דברים קצרצרים יותר. יפה.
ממפ. יפה ועצוב, כרגיל
מאוד מתחברת לכתיבה שלך ולאוירה. כאן הפסקה נותנת לי תחושה שאנו נבגדים בחושך: השקט, האויר ובסוף גם המילים. אבל המילים לא בוגדות בך- את כותבת נהדר!