רגע של זיכרון
אף פעם לא הייתי כמו כולם,
תמיד הייתי הילדה המוזרה שלא מבינה את התאווה לרזון קיצוני,
שלא מבינה מדוע צריך להוציא המוני שקלים על בגדים יוקרתיים כשאפשר למצוא בפחות,
הילדה שלא הבינה למה להיות משהו שהוא לא הטרוסקסואל,או איך שאחרים מכנים את זה, סטרייט,זה קללה…
הייתי אדם חריג,כך טענו חבריי לכיתה,אם אפשר בכלל להגיד חבריי עליהם…
אני זוכרת את הרגע הזה שהבנתי שאני שונה,
זה היה באמצע כיתה ו',היו לי ארבע חברות, שפתאום התחילו לדבר איתי על דברים שלא הבנתי את פשר הקשר אליי
"מה את אומרת על לרדת במשקל קצת?"
"למה לא קנית את הג'ינס שלך מקסטרו?!"
"למה לא היה לך עוד חבר?"
ועוד הערות רבות,אך לא בדיוק מגוונות…
אני זוכרת גם את הרגע שחברותיי עזבו אותי,
שהשאירו אותי לבדי,בעולם חשוך.
אני זוכרת הרבה דברים,
אחד מהם הוא הרגע שבו המורה שאלה בכיתה שאלה,זאת הייתה מורה שחכמה זה היה פרט שולי מבחינתה,היא הייתה די בורה וחסרת טקט.
"אם בן ובת היו מציעים לכם חברות,האדם שהוא מהמין הנגדי לכם,היה אדם ממש מגעיל ורע ובן המין שלכם היה נחמד,אדיב ומקסים,למי הייתם מסכימים,ואתם חייבים לבחור אחד"
אני זוכרת איך כל אחד בתורו אמר שאת בן המין השני,כולם,חוץ ממני,הייתי כנה אם עצמי.
"הייתי מעדיפה לצאת עם בת טובת לב ונחמדה מאשר עם בן רע ומגעיל"
אנשים נעצו בי מבט של חוסר המון והמורה צחקה עליי
"אף אחד ממילא לא יציע לך" נזכרתי במשפט שהמורה אמרה בין כל הדיבורים של התלמידים סביבי.
אני חושבת ששם גם התחיל החרם עליי.
חרם שגרם לי לפתח דיכאון.
אני נזכרת בעוד משהוו,בשיחה של אימי עם אבי,השיחה הבהולה שהם ניהלו על…
אחותי.
אחותי הייתה קטנה ממני בכמה שנים,שלוש שנים,אם אני לא טועה.
אחותי נולדה עם אוטיזם בתפקוד נמוך וכשהגעתי לכיתה ו' התגלה לה סרטן ריאות קשה שחיסל אותה כמעט עד אפס כוחות,היא הייתה מחוברת למכשירי הנשמה 24/7.
הוריי ורופאיה היו סובבים אותה כל זמן נתון,
נותרתי בודדה ואומללה,
אני זוכרת את התקופה הזאת.
אני נזכרת בעוד משהו,
היום שאימי מתה בתאונת דרכים קטלנית.
היא הייתה בדרכה אל אחותי,ומשאית התנגשה בה,
אני נזכרת במראה המזעזע של גופתה מוכנסת לארון הקבורה בהלוויה,
הלוויה שהתקיימה כשבוע ימים לפניי הלוויתה של אחותי.
זו הייתה תקופה נוראית,אבי שקע בדיכאון,גם הוא,והיה כל היום שותה ובוכה במיטתו.
זה היה הרגע שהבנתי שאין לי איך לצאת מהבור הזה,
איך להציל את הגוף החלול שלי,
איך להשאר בחיים.
עכשיו,חודש אחריי שהגעתי למסקנה הזו,
עומדת אני על השרפרף הקטן בחדר האמבטיה,
מביטה בחבל שתלוי מולי,לולאה חזקה משתלשלת ממנו,
זה הרגע שלי להגיד שלום,
לכל הסבל,
לכל הכאב,
הרגע שלי לנוח קצת,
לנוח קצת לתמיד.
ידיי אינן רועדות,אני לוקחת את הלולאה,כורכת אותה סביב צווארי וקופצת מהשרפרף הקטן.
אחת,שתיים,שלוש…
חושך מרגיע,חושך שקט.
חושך נצחי
תגובות (0)